לצערי את הנושא הזה אני פותחת בכאב עם דמעות בעיניים,
דיברתי עם ידיד שלי ומסתבר שסבא שלו נפטר, זה קשה והעלה בי זכרונות...
אני מסתכלת על חיי 15 שנה ואני רואה שמגיל קטן מוות מלווה אותי ואת כולנו...
אנשים אהובים אנשים קרובים ורחוקים אבל אותה הודעה אותה ידיעה מזעזעת אותנו לכמה זמן ואנחנו ממשיכים בחיינו, אנחנו מחייכים אנחנו אוהבים אבל תמיד בלב יש מקום לאנשים החשובים לנו שכבר לא איתנו.
לי יש את המנהגים "הרעים" שלי בנוגע לזה התמונות התפילה בלילה אני לא בנדאם דתי אבל זה נותן לי כוח ובלי זה אני פשוט לא נרדמת, אני חושבת שמוות הוא חלק גדול מחיינו אנחנו צריכים להשלים איתו, צריך להאכזב בזכרונות הזכרונות האלה הם הכל הם נותנים תקווה הם ממלאים ברגעים מאושרים גם אם הם קטנים ביותר זה העובדה שאנחנו יכולים לשמור כל אחד בליבנו רק צריך לתת את המקום,
אם זה הצחוק של דוד שלי שנפטר כשהייתי קטנה הוא זכרון שהוא לידי ואנחנו צוחקים, אם זה זכרון של סבא רבא שלי מחלק לנו ארטיקים או זכרון של דודה שלי מחבקת ואומרת לילה טוב כשאני ישנה אצלה ההאחזות הזאת בזכרונות היא הכוח זה הכל זה הגדולה שיש דברים שאי אפשר לקחת הזכרונות הם איתנו רק צריך לחפש אותם
ההתמודדות היא קשה והכאב נמצא ומידי פעם הוא מציף אבל כשאני בוכה בגלל זה זאת תחושת הקלה לדעת שאני עדיין זוכרת לא שוכחת ומקווה שהם שם למעלה מסתכלים עלינו צופים עלינו שומעים כל לילה את תפילותי ויודעים שלא שכחנו אותם אנחנו פה, ואני יודעת שהם פה כשאני צריכה אותם נותנים לי כוח בכל דרך שאפשר.
הם פה איתי בנשמה שלי בזכרונות שלי בכל רגע ורגע עוזרים לי לעבור מכשול אחרי מכשול
בבלוג זה
בכל הבלוגים
