כבר כולם מתחילים לשאול .. איפה נעלמה שמחת החיים שלי? למה אני מסתובבת עם פרצוף לא פרצוף כל היום.
איפה הצחוק? " את לא מי שהיית, כבר כמה זמן את ככה. אני רגילה לראות אותך צוחקת שמחה" . איך. תגידו לי איך אפשר לשמוח שיש גוף זר שמסתובב איתך כל היום? שצוחק עלייך בכל מבט במראה? שגורם לך לרצות להתכסות בכל השמיכות האפשריות.?? אין לי למה לחייך.
עוד לא הייתי במצב הזה תאמת. אני מרגישה חסרת אונים עכשיו, אני שוקעת מטה, בדיכאון, בתחושה של עצבות, ואכזבה .
אכזבה מעצמי, שאני הרסתי לעצמי, את מה שאני כל כך רוצה עכשיו, את הגוף הפחות שמן שהיה לי עד לא מזמן.
אכזבה מהמשפחה, שבמצבים הטובים שלי, דחפה לי אוכל, הקשתה עליי.
מילים כמו "את נראית בריאה עכשיו" חותכות כמו סכין , דוקרות כמו חרב בכל מקום בגוף. כבר לא קוראים לי "שלד" כבר לא אומרים לי תאכלי כמו שצריך. כי אין למה. אוף אני מיואשת מעצמי. מהחיים האלה. מהחוסר שליטה בגוף המקולל הזה.
זה הפך מהות החיים. וזה כל כך מטומטם, וזה כל כך חרוט בראש, בלב, בנשמה. ואי אפשר לצאת מזה, עוטף אתך חזק, ולא מרפה ולו לרגע.
נמאס לי מעצמי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
