גם אני יהיה רזה...

עוצמת עיניים ומקשיבה למנגינה .. מנגינה ללא מילים שאומרת לי כל כך הרבה.

מרגישה את הריקנות ממלאה את גופי עוטפת אותה, ללא פתח, חונקת את כל כולי ואין לאן לברוח..

השמחה אינה אמיתית והלב שבור..

מסתכלת על הסביבה , איך כולם מחייכים ונזכרת בכל הפעמים שאני מחייכת, הרי אי אפשר לדעת מתי החיוך אמיתי, מתי את באמת מאושרת..

את יכולה לשחק את המשחק רק בשביל שיניחו לך כשאת כל כך צריכה שיעטפו אותך ולא יעזבו אותך לרגע.

אבל הפחד , הפחד של חום ואהבה חזק ממך..

כשהוא מתקרב ועוטף אותך את נסגרת יותר, מפחדת להיפגע ולהישבר.

לא מצליחה להאמין שהוא באמת אוהב אותך .. אולי כי הוא לא אמר לך את זה במילים ואת כן צריכה לשמוע את זה..

ומצד שני באמת צריך לשמוע את זה באמת צריך לשמוע "אני אוהב אותך" בשביל להאמין ? לא מספיקה התחושה שהוא נותן  ?

שהוא מפרגן ואומר לך כמה הוא אוהב את הגוף שלך וכמה כיף לו איתך?

לא .. כלום לא יספיק. תמיד תרגישי שלא אוהבים אותך וזה רק בגלל שאת כל כך לא אוהבת את עצמך.

הרי אם היית אוהבת את עצמך היית מבינה למה הסביבה אוהבת אותך, אבל כשאת נמצאת במקום כה אפל , במקום בו את שופטת את עצמך כל רגע בחייך זה ברור שלא תצליחי לראות מעבר..

את שקטה, שקטה כל כך שלא שמים לב לנוכחות שלך, את נהנת מזה כי את בכל מקרה מרגישה את הצורך העז להיעלם.. אבל אחרי שתעלמי מה יהיה אחר כך ?

הנה לא שמים לב אלייך אבל את עדיין עצובה וריקנית.. אז זה באמת מה שנכון עכשיו ? זה מה שיעזור לך להגיע למקום מלא שלווה ונחת ?

לא משנה כמה אדמיין את העתיד שלי אני לא רואה את עצמי מדיעה אליו לעולם. 

הרגשה כל כך קשה ושוברת..

המחשבה שכל חיי ישארו איפה שהם עומדים עכשיו מרסקת. 

מה באמת יגרום לשלווה והנחת להגיע?

אהבה עצמית ?

קבלת אהבה מאחר?

זו שאלה שאין תשובה לענות עליה.. כי כלום לא מספק אותנו .

ואני שואלת , אז מה עושים ?