אם ללא אם

שבוע 38+2.

לכבוד החג החלטתי (החלטה אמיצה לפי חצי) להתקשר לאבא שלי.

עם אבא שלי לא דיברתי כמעט שלושה חודשים, בתחילת התקופה היותר משמעותית של ההריון.

לא שלפני- כן הוא היה מעורב. הוא לא הסכים להקשיב לכל דבר שקשור להריון, להסתכל על צילומי אולטראסאונד

ובכלל להראות התרגשות כלשהי, ואז מה אם מדובר בנכד ראשון.

את השיחות מולי הוא ניהל תמיד באמצעות אישתו, שמפרגנת לעצמה ואומרת שהיא "כמו אמא שלי".

תמיד התפלאתי למה היא לא אומרת שאני כמו הבת שלה ומחליטה עבורי שהיא "כמו אמא", אפילו חברה לא מתנהגת כמוהה. צבועה.

אז לפני שלושה חודשים, הורמונלית שכמוני, החליטה שהגיעו מים עד נפש.

באמצע ביקור בבית שלו החלטתי שנמאס לי להיות ילדה סוג ז', קמתי והלכתי.

חצי רצה שהוציא הכל, שאדבר, אבל לי זה היה כבד מדי.

לשם שינוי עשיתי החלטה לא להביט לאחור ולא להוציא את אישתו מהסיפור ולהשאיר אותה נקייה. די לצביעות.

מאז לא דיברנו. קיבלתי כמה טלפונים צבועים ממנה, אבל פיתחתי אלרגיה לצביעות ולכן לא עניתי.

אתמול רציתי להתקשר רק כדי לאחל חג שמח ושנה טובה, הרגיש לי אמיץ.

הוא לא ענה לי ולא חזר אלי, אבל כן אמר לאישתו להתקשר לאחותי הקטנה, שאיתה אני בקשר,

כדי לברר אם אני בחדר לידה.

לא החלטתי אם זה משפיל או לא העניין הזה.

בייחוד כיוון שאני ניסיתי בכל הכוח שהקשר הזה יהיה קשר תקין, על אף כל מה שאני ספגתי ממנו לאורך השנים.