אותו רגע מחריד,

שאף אחד מהצד לא יכל לנחש כמה הוא מחריד אותי,

הפחד מהמבטים העצובים (שלא היו שם)

הפחד מהרחמים (שלא ניתנו לי, כמעט בכלל)

הפחד משם אחד (שלא נאמר, בסופו של דבר)

והרגע הזה היה שווה הכל

ובאותו הרגע ידעתי שכנראה לא הכל אבוד.

הסתכלתי גם לצדדים

והצלחתי לראות שאני מוקפת באנשים שאני אוהבת,

ממש לראות, לא רק לקלוט בעין שהם שם.

ראיתי אותם,

נשמתי עמוק את הרגע

ושחררתי וזאת הייתה הצלחה בפני עצמה,

גם לאור כל הכשלונות.

האמת היא שאני אפילו לא יודעת מאיפה להתחיל.

לא חיפשתי את המפלט הזה בשנים האחרונות,

משום מה זכרתי שכתבתי פה רק לפני איזה 15 שנה.

מסתבר פתאום שהדחקתי זכרונות מהשנים האחרונות,

דווקא לא כל כך מזמן. דברים שנחשבים "בחוץ" אפילו לטריים.

דברים שיכול להיות שעדיין לא סיימתי לעכל.

אני מבינה לאט לאט שמכלול הדברים שאני,

כנראה עדיין לא סיים להתעצב

ולהבשיל לכדי דמות מוחלטת, מישהי שאפשר להגיד עליה

באופן רשמי וסופי שהיא - X, Y, Z.

כמו תמיד, אני נעה בין פה לשם.

יום שחור, יום לבן. יום דבש, יום בצל. יום מלאך, יום שטן. 

מה שכן, 

אני אוספת עוד ועוד חתיכות שבורות לתיק המסע שלי

שהיום מרגיש מדי כבד.

אני מנסה להכנס לראש של הילדה בת ה-14 

שפתחה כאן לראשונה את לבה בפני כל מי שרק יהיה מוכן לקרוא,

ועד כמה היא לא יכלה לדמיין את העתיד לבוא אליה.

עד כמה היא לא יכלה להתכונן נפשית, 

עד כמה לבד אנחנו במערכה הזאת, רק היא ואני.

הצלקות מהעשור הקודם לחיי לא נרפאו,

ועל נפשי ועל גופי הלכו ונוספו עוד צלקות רבות,

חלקן עמוקות וכואבות כל כך, כל הזמן

ואני רק בפתחו של עשור חדש כמעט. מה עוד מחכה לי?

השטן שבתוכי אומר לי לא לצפות לכלום,

המלאך דווקא מקווה שאחרי כל השחור אולי דווקא יבוא לבן,

ייתן לי "לראות קצת מהסוף הטוב הזה".