.The kindest of kisses breaks the hardest of hearts

זה אמור להיות ככה בכלל?

ככה, כשאני בוכה רק מסרטים וכשאני מקבלת מכות ממש חזקות או שאני סופר-מתוסכלת או מספרים?
לאט לאט הגבולות כאן מיטשטשים, ואני הופכת להיות הדמות הספרותית.
שמתמודדת עם הכל בכמה שיותר גבורה.
שלא בוכה, שמראה שהכל בסדר מבחוץ כשהכול מבולגן מבפנים.
אבל אני עדיין נורא חלשה ועצלנית, למרות שהיום הלכתי לצומת ספרים ברגל, והיה חם וזו הליכה ארוכה.
הלכתי עם חיוך על הפנים, הרגשה טובה, ומצאתי את הספר שרציתי, אבל לא באנגלית, אז זה היה נורא נורא נורא מבאס.  
הספר שרציתי היה אשמת הכוכבים של ג'ון גרין, תקראו אותו-הוא מעולה, מרגש, סוחט דמעות וגם מצחיק-וזו הכריכה:


(למרות שאני לא מבינה למה קרוב מאוד לגאוני, כי הוא באמת גאונות מושלמת וטהורה, אבל הכריכה נורא יפה, וגם של האנגלית, אז הנה שתיהם. :)

בכל מקרה, אני לאט לאט יכולה לסבול יותר ויותר כאב, וזה גם טוב.
אני פשוט הופכת לדמות הספרותית של החיים שלי.

זה טוב או לא טוב?

לא טוב.

אבל למה, למה, למה?