אני כלכך מבולבלת,
כלכך כלכך מבולבלת.
אני לא מפסיקה לחשוב על נוגה, לא מפסיקה.
כל דבר, אפילו הכי קטן מזכיר לי אותה.
אם זה שיר, תמונה, משפט שאמרה.
אני פשוט מחכה שתשלח כבר הודעה, שתתקשר,
שתראה אותי, תבוא ותחבק.
הידיים שלה כלכך עדינות, ונעימות,
משדרות רוגע ושלווה, וכשהיא נוגעת בי עוברת בי צמרמורת.
אני פשוט לא יכולה איתה.
בתקופה האחרונה, התחלתי לתהות אם התאהבתי בה או משהו.
אבל לא. ממש לא.
גם כי זה לא מתאים.
וגם כי אני לא מרגישה הרגשה מיוחדת כזו.
אני לא מרגישה מאוהבת או משהו.
אני כן אוהבת אותה, אבל לא מאוהבת.
אוהבת כמו שאוהבים חברה, לא מעבר.
אבל אני לא אומרת לה שאני אוהבת אותה.
הגעתי למסקנה, שברגע שאתה אומר למישהו שאתה אוהב אותו, אתה ישר מקנה לו את הזכות לפגוע בך.
והיא פגעה בי. במודע , לא במודע, פשוט פגעה.
היא שיקרה לי. ואני לא סומכת עליה יותר, אז אני פשוט לא אומרת לה שאני אוהבת אותה.
אבל היא לא יוצאת לי מהראשששששש
אני באמת לא יודעת מה לעשות.
אני התרחקתי ממנה מאוד, ברמה של מחקתי אותה מהפלאפון, חסמתי בוואסטאפ, חסמתי בצ'אט בפייסבוק.
ובסוף, דיברנו וחזרנו להיות בקשר.
אבל שום דבר לא השתנה !
אני מיואשת.
ואם כל זה לא הספיק.
שלי, החליטה להיות מגעילה אליי.
פעם הייתי רודפת אחריה, אבל די, יש גבול.
לא רוצה להיות בקשר ? לא צריך.
הפסד שלך.
אבל מה הקטע ? פעם להיות נחמדה ופעם מגעילה
לאנשים יש קטע כזה לפגוע ...