עבר המון זמן מאז שכתבתי פה. 

כל כך הרבה דברים השתנו וחלקם נשארו אותו דבר...

קצת קשה לי לדבר על עצמי באופן גלוי ולהפתח לאנשים חדשים אז הרגשתי צורך לחזור לכאן אפילו אם אף אחד לא יקרא.

והאמת שכן הייתי רוצה שיקראו. בלי להשוויץ אבל אני חושב שהסיפור חיים שלי מעניין ומרגש ולא כל אדם בגילי היה חווה אותם בצורה כזאת.

אז לרקע, 

אני כמעט בן 23, גר במרכז כרגע לא מבחירה ומקווה לחזור בקרוב לירושלים לגור עם הבת זוג שלי.

אני בזוגיות נפלאה אוהבת וחמימה מזה 4 שנים ולמרות כל הדברים שעברנו ועברנו המון!! אני אוהב אותה כמו שלא אהבתי מימיי והיא הכל בשבילי.

אני עובד בסופר בתור סדרן, עובד קשה כדי שנוכל לחזור לשכור דירה ביחד ולהיות מאושרים עוד יותר מפעם. בתכלס רק היא גורמת לי אושר ואור בחיים ומעבר לזה שהיא הבת זוג שלי היא החברה הכי טובה שלי.

בגיל דיי מוקדם הבנתי שאני זה לא אני.

הכוונה שנולדתי במין נקבה וגדלתי ככה. אבל מזיכרונות שלי ומתמונות אף פעם לא הרגשתי ככה.

ובגיל 15 סיפרתי לאמא שלי פעם ראשונה. הדרך לא הייתה קלה והיא לא קיבלה אותי בחיבוק ידיים אבל אחרי שהיא הבינה שאני לא מאושר, היא החליטה לעשות מעשה וללכת לקבוצת תמיכה להורים של טרנסג'נדרים.

בגיל 16 וחצי התחלתי את התהליך הפיזי, אחרי שחייתי כמה שנים בתור בן לכל דבר (בעיקר עם חברים, מבחינת לבוש, דיבור והתנהגות) 

התחלתי להזריק הורמונים זכריים ובעצם להתחיל את גיל ההתבגרות מחדש באופן שבו אני מרגיש.

בגיל 18 וחצי עברתי ניתוח להורדת החזה ושבועיים אחרי הכרתי את הבת זוג שלי.

הכרנו באינטרנט.

אחרי שבוע של שיחות ללא הפסקה החלטנו להפגש ונסעתי אלייה.

הדרך הייתה מאוד מרגשת וכשהגעתי אלייה סוף סוף קרנתי מאושר אבל הביישנות התגברה עליי.

לאט לאט נפתחנו שנינו והקשר בנינו פרח, עוד פגישה ועוד... ובאתי לישון אצלה ועשינו אהבה פעם ראשונה ואני זוכר את זה עד היום והיה מדהים!!!

כמובן, מיותר לציין שהיא ידעה על השינוי שלי. ולא אכפת לה, המשיכה שלה רק לבנים. והיא אהבה ואוהבת אותי כמו שאני.

אחרי שנה ומשהו עברנו לגור ביחד אצל ההורים שלה בשביל שאוכל להיות קרוב אלייה ולעבוד יותר.

יצאנו הרבה, קנינו ונהננו מכל רגע...

עברנו כל כך הרבה בקשר הזה ואפשר להגיד שסוגשל התבגרנו ביחד. 

לפני 3 שנים בערך גם עברנו פעם ראשונה לדירה משלנו. פשוט מדהים....

יש לנו הרבה זכרונות טובים משם. עברנו כמה דירות.

באחת מהן לפני כשנה וחצי החלטנו להתחתן. וזה קרה. התחתנו ולצערנו אף אחד מהמשפחות לא בא. 

בגלל שהתחתנו דרך הרבנות (מה לעשות שזאת הדרך היחידה שהמדינה תכיר בנו) והאמת שאם אף אחד לא היה מלשין עלינו אז היינו נחשבים נשואים.

אבל היום זה מאחורנו הסיפור הזה, אמנם לא שוכחים ולא סולחים אבל לא נתקעים על זה וממשיכים בחיים כל עוד אנחנו חיים...

האהבה מנצחת את הכל.