לפעמים נדמה שקשה יותר להיות לסבית מבוגרת מאשר מתבגרת.
כלומר, גם למתבגרות יש את הבעיות שלהן, לחץ חברתי, גינוי, וכד', אבל אחרי שעוברים את זה מספיק פעמים זה כבר לא בהכרח נורא.
אז אני לא סובלת באותה צורה. ומה שפעם כאב, עכשיו בלתי מורגש. פתאום, רק העובדה שהיו שם אנשים אחרים מסביב, יהיה יחסם אלייך אשר יהיה, משנה כל כך הרבה. פתאום זה נראה אחרת - כמו הזדמנות שלא נלקחה, אבל לפחות הייתה שם, ברקע. פתאום את חופשייה, גורלך בידייך, החיים לפנייך, וניווטת את עצמך למבוי סתום. פתאום את אומרת, "אם הייתי שם, אם הייתי חיה את זה שוב, הכל היה אחרת". ופתאום נדמה שלמרות שזהו גיל של הזדמנויות וחיים חדשים, את זקנה. כי אין לך כסף לחיות במרכז, כי אין לך אפשרות ללימודים, כי אין מי שידאג ואין גם מי שישאל. פתאום, החיים הם עבודה והביתה. והבית הוא גיהינום שקט. את לא רוצה לשבת שם, ואין לך לאן לברוח.
והיא אמורה להיות שם. גם אם מעולם לא הייתה. גם אם היא גרה כאן. גם אם היא תמיד אומרת שתחזור. גם אם את יודעת שזה שקר, או במקרה הטוב קלילות דעת. גם אם את יודעת שהבית שייך לך ולחתולים, והיא באה בשמחות, את עדיין מחכה. בודקת את השעון כל חמש דקות, בודקת את הפייסבוק, מחפשת עוד הסחות דעת. היא תחזור בעשר, אבל לא באחד שאת חושבת עליו. אולי באחד שקוראים לו שלוש. או בשלוש שקוראים לו שש.
ואת יודעת שאת צריכה לשכוח מזה, אבל אין באמת הזדמנויות אחרות באופק.
לפעמים נדמה שקשה יותר להיות מבוגרת בכלל.
כשאת ילדה, כל העולם הוא משחק. ואת יודעת שתהיי לוחמת נועזת, או מדענית, או ציירת. את חולמת כל היום על החיים היפים שמחכים לך.
כשאת מתבגרת, פתאום דברים חדשים נכנסים לראש. פתאום בנים ובנות רחוקים עוד יותר אחד מהשני, פתאום כולם רוצים לגשר על הפער ואת בוהה מהצד. פתאום את שואלת את עצמך איפה את בסיפור. לוחמת כבר כנראה שלא תהיי. מדענית אולי, אם תצליחי להשיג את הציונים הנכונים. ציור זה קשה, ואולי זה לא היה רעיון טוב מלכתחילה. את מעבירה את הימים בבכי על החיים שיכלו להיות לך, אבל עמוק בפנים, את ממשיכה לחלום שהם יגיעו.
כשאת מבוגרת, איכשהו כל השאלות נענו, וכל התשובות נגדך. הרי כולם יודעים שזה נורא אופנתי לאהוב ללילה אחד, בעיקר אם את אישה משוחררת ממגבלות השוביניזם, ועוד יותר כאשר את אפילו לא זקוקה לבני המין השני כדי להגשים רצונותייך. ואם את לא חושבת ככה, אולי זה הזמן להחליף צד חזרה, ולקנות חצאיות ארוכות. והיא לא רוצה אותך, זה לא משנה בכלל מה את מרגישה וכמה נתת לה. פתאום את מגלה ששום דבר אחר כבר לא מעניין, אבל זה כנראה בסדר. לוחמות לא באמת יכולות להתקיים בעולם כה שוביניסטי, ולעולם לא תוכלי לממן את התואר בביולוגיה. גם אם הציורים שלך כבר שווים משהו, זה די ברור שמזה לא תתפרנסי. ואם תתפרנסי ממשהו אחר, כנראה שלא יהיה זמן אליהם גם ככה. את יכולה להקדיש את כל זמנך למירור על אהבת חייך, שאוהבת אותך בכל דרך אפשרית, רק לא באחת שאת רוצה. ו"יכולה" זאת מילה חזקה, כי בעצם את לא יכולה שלא. החלומות שלך דועכים משנה לשנה, ומצאת את עצמך חסרת מטרה בחיים. היא "הצילה" אותך זמנית, או אולי סגרה לך את העיניים ולא ראית מה קרה עם השאר. ואת פותחת אותן לגלות חורבות.
אני רוצה לומר לומר שיש לי שלוש משאלות, אבל אני כבר במצב שבו להודות בכלל שאני רוצה משהו מרגיש אבסורדי. כמובן שאי אפשר להסביר את זה כפרצוף אנונימי מאחורי האינטרנט, אבל להמשיך לרצות את אהבתה זה מאזוכיזם. וגם לרצות לשכוח ממנה, באותה המידה, כי לכי תחפשי עכשיו עוד משהו, באמצע המדבר. ולרצות למצוא מישהי חדשה זה הרבה יותר מדי נאיבי, אף אחד לא זוכה בלוטו פעמיים, אבל פשיטות רגל אוהבות לפקוד את הבית.
אני לא רוצה לרצות אף אחד. חייתי חיים טובים לפני שנפער החור הזה בלב. לא מושלמים, אבל היי, כשהאינטרנט מספק לך את כל מה שאת צריכה בחיים, אני חושבת שהחיים בהחלט טובים. הוא קרוב, הוא זמין, והוא שלך בסכום סמלי כל כך שאת אפילו לא צריכה לחשוב על תחזוקה. אני מרגישה שסיימתי את תפקידי בעולם. זהו, הפרפר יצא מן הגולם, ויש לי את יומי האחרון להטיל ביצים. זה השלב שבו את יכולה לעצור להריח את הפרחים, אבל הטבע לא באמת נותן לך את הרצון לזה. רק הרצון האינסטינקטיבי, כנראה, לגדל את הדור הבא. שבאופן אירוני כנראה לא תגדלי אחרי הילדות המוטלת בספק שלך, ולאור העובדה שאת לא באמת רוצה לגעת בזכרים גם עם מקל.
אני רוצה להיות עקרה. במלוא מובן המילה, כמו החתולה שלי, שטוב לה בחיים גם ללא בן זוג. שאוכל ומרדף אחרי עשים הם כל שהיא יכולה לבקש. אני רוצה שוב, כמו כשהייתי ילדה, לחלום על עיסוקים ולא על אנשים. זו המשאלה הראשונה.
וחיי חברה. אמיתיים. כמו אלה שזרקתי בלי להסתכל אחורה בנעוריי. למה רק עשר שנים אחרי, פתאום אני מרגישה שהייתי מצליחה לחיות את החיים שכולם כבר חיו? למה רק אני נגררת מאחור? אבל זה לא משנה. כל עוד לא מדובר בהתחייבויות וקשרים רומנטיים, אנשים הרבה יותר פתוחים לתקשורת, והרבה יותר מעוניינים לראות אותך. אני רוצה חברים, כי הם לא רוצים לברוח. משאלה שנייה.
וכמשאלה אחרונה, אני רוצה שהטעם יחזור לחיי. אני רוצה להתעניין בדברים שוב. אני רוצה לומר שאני אוהבת מוזיקה, או אוהבת סרטים, או אוהבת לעסוק בפעילויות כלשהן. אני רוצה שזה יהיה מה שנמצא בראשי, ולא דברים חסרי סיכוי כמו זוגיות ארוכה.
ובנימה אופטימית זו, אני מניחה שאפשר לנעול עוד לילה לבן ולקוות שמחר בעבודה הכל יהיה בסדר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
