10 שנים של לחימה בלתי פוסקת, עשר שנים של סבל, עשר שנים של דאגה, עשר שנים של טיפולים.
הגיעו לסופם.
ביום שישי האחרון אבא שלי נפטר. כשהוא בהוספיס לבד.
לילה לפני הרגשתי.. סיימתי לעבוד בשעה חמש בבוקר.. הגעתי הביתה נשכבתי על הספה והתקשרתי לאמא, אפילו לא הצלחתי לדבר, רק לבכות.. כבר ידעתי.. נרדמתי בערך דקה אחרי השיחה עם אמא. שעה לאחר מכן, שש וחצי בבוקר.. היא התקשרה "תעירי את נרי (אחי) ובואו לתל השומר,הגיע הזמן להיפרד". אנחנו גרים בצפון הארץ נסיעה של שעתיים + עד לתל השומר.. בדרך כבר ידעתי.. הוא לא חי.. מישהי התקשרה אליי מהקיבוץ, אמרה לי שהיא משתתפת בצערי עוד לפני שבכלל הודיעו שהוא נפטר...שאלה אותי אם אני רוצה שנעשה את ההלוויה באותו יום. ניתקתי לה.
הגענו לתל השומר והלכנו להוספיס..כבר ידעתי. נכנסנו וראיתי את אמא ואת אחותי שבורות. כבר ידעתי. אמא אמרה "זהו." ובכתה חיבקתי אותה. חיבקתי את אחותי. התחבקנו כולם ביחד, אמא, אחי, אחותי ואני. ארבעה. כבר לא חמישה. ההוספיס היה מקום יפיפה, הלכתי לכיוון החדר ונכנסתי. ראיתי אות שוכב במיטה, מכוסה בשמיכה מכף רגל ועד ראש. פתאום לא יכולתי לעמוד.. לא האמנתי שאבא שלי שוכב מת מתחת לשמיכה. לא הרמתי אותה.. לא רצתי להאמין שפה המאבק נגמר.. למרות שכבר ידעתי. לא הראשתי שכואב לי.. דיברתי על עיניינים בירוקרטיים. הכנות, הלוויה, הספד, קבורה. אסור להספיד בראש חודש הם אמרו. אני אמרתי בולשיט.
מחנק בגרון, חוסר חשק לחיות, דיכאון ועוד הרבה רגשות עברו עליי.. אך לא הראתי. לא יכולתי. הם צריכים אותי.
יום ראשון הגיע.. הללוויה בארבע.. עושים סידורים. מתכוננים והולכים לבית הקברות.. כולם מחבקים ואומרים תהיי חזקה.. אני מחייכת לכולם ואמרת תהיו אתם חזקים.. חייכתי לכולם ושאלתי לשלומם.. כמה בדיחות שחורות כשהרמנו כוסית ומישהו אמר " לחיי אבא שלך", צחקתי... פגשתי חברה מהצבא שאיבדה את אבא שלה.. ראיתי אותה בוכה.. שאלתי אם היא מתגעגעת לאבא שלה ואם זה מעלה לה זכרונות, היא אמרה שלא, היא עצובה על אבא שלי, ועכשיו בגלל שהזכרתי לה אז גם על אבא שלה.. צחקנו ואמרנו שעכשיו יש לנו עוד משהו במשותף חוץ מאהבה לחתולים.
ההלוויה הייתה קשה.. לכולם.. כולם בכו מסביבי, החזקתי את אמא ואת אחותי.. חייכתי לאנשים תוך כדי שקוברים את אבא שלי.. חייכתי ודמעות זלגו תוך כדי.. לא בכי שוטף.. רק כמה דמעות.. ואז הן הפסיקו.. ההספדים היו יפים, המילים החמות. קרעו לנו את החולצות ועמדתי בראש מורם.. אני-הבת שלו- וגאה להיות. תמיד הייתי גאה.. גם עכשיו גאה. ישבתי עם חברות.. צחקנו הרבה הומור שחור חברה טובה של אבא ניגשה אלי ואמרה לי "ההומור השחור, זה מאבא". צחקתי.. אחת מהחברות דיברה על כמה שאבא שלה מוכשר והתרברבה בעבודותיו.. אמרתי לעצמי "bitch you got one"
חיכיתי לערב שיגיע שאוכל ללכת לישון מחובקת עם חבר שלי.. והוא לא יכל להיות.. אמא שלו חושבת שאני צריכה להתמודד לבד.. כיבדתי.. יום אחרי זה יצאתי לסידורים.. כל מה שהיה חסר הבאתי.. בערב נשכבתי במיטה ולא הרגשתי כלום..חבר שלי הגיע.. נרדמנו למרות שאמא שלו לא רצה שישן איתי.. התעוררתי עם פנים רטובות לחלוטין ולא הבנתי מה קרה.. הוא אמר שחלמתי חלום וכשהוא ראה שאני בוכה הוא העיר אותי.. הרגשתי שאני לא מסוגלת יותר.. כל העצב שלא הצאתי בהלוויה וביום שבו הוא נפטר, פרץ החוצה. בכיתי בלי הפסקה, ייחלתי למות, יקראתי לאבא שלי, ביקשתי שיחזור, סירבתי לקבל את זה שהוא סבל, את זה שהוא מת. חבר שלי חיבק אותי ולא עזב עד שנרגעתי.. הוא נסע להורים שלו ואני נרדמתי. בוקר למחרת- היום, יום הזיכרון.. מאז שגיא נהרג בעזה לא הפסקתי שניה לחשוב עליו להיזכר, זה הרגיש לי כמו יום רגיל. חברות שלי באו להוציא אותי מהמיטה.. הלכתי איתן לטקס.. לא הרגשתי כלום. כולם בכו מסביבי ולא הרגשתי כלום, צפירה, ולא הרגשתי כלום, שירים ולא הרגשתי כלום. הייתה שם ילדה שהתרוצצה בין כולם וציחקקה.. החלטתי שהשם שלה הוא רטלין.. היא נפלה והתחילה לבכות.. אז חשבתי שזה מוזר שרטלין בוכה... חזרתי הביתה.. חבר שלי חיכה לי פה.. ישבנו שעות ורק דיברנו וצחקנו, כאילו אתמול לא קרה, כאילו לא בכיתי את נשמתי ונשברתי מולו, שמחתי שככה יצא.
ולאבא שלי, אני לא מאמינה גדולה אבל אתה כן.. אז אכבד אותך, אשב שבעה, אשאר עם החולצה הקרועה ואלך איתה בגוואה ולא אסתיר את הקרע. את הקרע בלב אמשיך להסתיר. כדי שאמא לא תדע. איפה שלא תהיה, בטוח טוב לך עכשיו ואתה לא סובל, בטוח אתה צוחק עלינו כי זה מי שאתה ובטח שאתה גאה בנו.
מתגעגעת ואתגעגע לנצח. אבל אמשיך לחיות. ואתה תמשיך לחיות, בלב שלי, בראש שלי ובכל תנועה שאעשה תהיה איתי.
אני אוהבת אותך, תושתושה, הבת שלך.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
