Why So Serious?

אפילו שזאת הפעם השנייה שראיתי את הסרט רק עכשיו שמתי לב כמה הוא טוב. הספר יותר (ברור נו) אבל זה שני דברים שונים. 

פאק. ההוא שסיפרתי עליו פה נהיה כל כך מעצבן. אני נשבעת באלוהי בארני סטינסון (שמסיבה לא מוסברת ולא קשור בכלל אבל אני לא יכולה לסבול אותו בעונה האחרונה!) שככה נראית שיחה ביננו:

-שתיקה-

הוא: אז... מה עשית היום בבוקר?

אני: קמתי התארגנתי... אתה?

הוא: גם

אני: מגניב

-שתיקה-

כ"כ כבד. אני לא סובלת את השיחות איתו כבר, את הקול שלו, את המבטא המעצבן שלו, ובמיוחד אחרי שהBFF הראתה לי סרטון של רוסי שעיר וערום לגמרי שחובש כובע פיראטים שר ליריקס משלו לפסקול של שודדי הקאריביים תוך שהוא מנענע את הזין הקטן והלא מזונזר שלו במעגלים (איכשהו מזכירים אחד השני... אוי ווי משיגנע) 

מהתאריך הזה שנה שעברה- הכול מתחלק ללפניי ואחריי. האחריי נוראי, ומה שעוד יותר נוראי- אני בקושי זוכרת את הלפניי. 

רצון לצאת מהחדר כל פעם שמזכירים את זה. או טיפול נמרץ. או בכללי.

דחף להעיר מישהו שנרדם לידי.

אטימות, אטימות להכול, אפילו אליה. 

לנסות להיות נחמדה אליה, נחמדה ואוהבת ומעצבנת כמו תמיד, אבל לא לסבול להסתכל עליה. 

ואני שונאת את זה. שונאת את זה כ"כ. שונאת לראות את אבא בוכה ואמא לא מדברת. ולא יודעת כלפי מי להפנות את השנאה הזאת.

המצב עגום. וכמו תמיד כשהמצב עגום, אני אפנה לי לראות עוד סרט נחמד. 

נ.ב: הפרק החדש של הומלנד... holy fucking shit!