I'm one of those regular weird people.

קמתי מוקדם באותו היום, רציתי להתקלח לפני שאצא לעבודה. הדלקתי את הדוד ובינתיים הכנתי קפה במכונת האספרסו החדשה שרכשתי יומיים קודם. כמו תמיד נזקקתי להוראות ההפעלה גם לאחר הבנתי איך המכשיר פועל, לא רציתי להרוס אותו. פרנואידית. נכנסתי למקלחת לאחר שנכוותי בלשוני, המים היו חמים וטובים, שפכתי כמות נדיבה של שמפו על שערותיי השחורות ולפתע המים היו קפואים. צרחתי בהפתעה וחמקתי מן הזרם, סגרתי את הברז בכעס חפפתי את שארית החומר מראשי בכיור. "בדיוק המזל שלי." סיננתי.

קוראים לי סינת'יה ג'יי, אני בת שלושים וארבע, עובדת במשרד עורכי-דין שעוסק בדיני משפחה כאלה או אחרים. אני לא מתה על העבודה שלי, היא קצת משעממת. אם להיות כנה, אני נשארת במשרד רק בגלל הכסף. אי אפשר להאשים אותי, נכון? יצאתי מהמקלחת לאחר שחתכתי את רגליי בטעות בסכין הגילוח, בחרתי תלבושת לשימוע וניסיתי לסדר את שיערי החלק מדי. אחותי תמיד הציקה לי על כך שאלו ''צרות של עשירים'', היה לה שיער מתולתל ונפוח שנאבקה בו מדי יום. הבטתי במראה לאחר שסיימתי להתארגן, מאופקת, רזה, ייצוגית וקרה. חייכתי אל הבבואה ופניתי אל המלאכה ששנאתי בכל ליבי - להתאפר.

סיימתי לשתות את הקפה השחור שלי שלווה בחתיכת פומלה מרירה ויצאתי בזריזות מהבית. השעה הייתה שבע ארבעים וחמש, פתחתי את דלת המכונית היוקרתית שלי והפעלתי. המנוע שלי ייבב בייסורים, ניסיתי להתניע שנית. אותו קול מכני מקרקש וחורק. "לעזאזל!" הטחתי את ידי בהגה מצופה העור, יצאתי מהמכונית בעצבים ופניתי לתחנת האוטובוס, מדדה על עקביי הנעליים הגבוהות מדי בנחישות. מישהו קרא בשמי, קול שלא זיהיתי. "מי זה?" קראתי, מסתובבת בחדות. שמעתי קול שנית, אימצתי את תיק היד שלי אל חזי וקראתי שוב. מישהו לבוש שחורים תפס אותי בהפתעה מאחור והציג בפני סכין חדה ומנצנצת. עיניי נפערו בבעתה, ולפני שהספקתי להתחנן על חיי, ראיתי שחור.