I'm one of those regular weird people.

היום לפני כמה זמן נפטר הזמר הישראלי האהוב עלי.

הזמר עליו גודלתי.

זמר עם נשמה אמיתית, קול מדהים, חרוך משנים רבות של עישון וחוויות עבר.

אריק איינשטיין.

מגיל צעיר אני זוכרת את עצמי שומעת אותו ורוקדת לי כשסן פרנסיסקו על המים ברקע... ובוכה בעוף גוזל ובתוכי יוסי... ונשברת בלבכות לך... זמר אמיתי.

אריק איינשטיין הוא אדם שנראה שישאר לנצח - מעולם לא חשבתי שימות. חשבתי שתמיד אוכל להתרפק על העבר המתוק ולשמוע את הקול שלו שמזכיר לי את הילדות שלי יותר מכל דבר אחר, יותר מאימא שלי, יותר מסבא שלי זכרו לברכה.

הקול שלו זו הילדות שלי.

הילדות של כולנו.

כשהייתי בכיתה ג' הייתה לנו תחרות כשרונות ורציתי לשיר את עוף גוזל. אף אחד לא הכיר את השיר ונורא התאכזבתי. מה? איך הם לא מכירים את ארקשטיין? הם באמת לא שמעו עליו? וזה עצוב - הדור הבא לא יכיר אותו, ישמע את השם והשירים... אבל לא יכיר אותו. כשאמרתי לאימא לפני שתי דקות החיוך נמחה מפניה והתחלף במסך של עצב וגעגועים, כששחר התקשר הפנים שלו היו ארוכות ומתוחות, אמר שיש לו חדשות רעות בשבילי...

כולנו אהבנו אותו.

לא ייאמן שככה הוא הלך לנו, ככה עזב...

כולנו גודלנו וגדלנו עליו. 

כשהייתי קטנה אימא שלי הייתה שמה את הדיסקים שלו בטייפ ומעירה אותי עם חיוך ענק - היא ידעה. את אריק איינשטיין תמיד אהבתי.

ובדיוק היום חשבתי עליו,  נזכרתי בשיר שלו שלא שמעתי שנים ושאני אוהבת. שיר שתמיד מרגיע אותי וגורם לי להרגיש שהכל יהיה בסדר בסוף.

גיטרה וכינור.

אדם מיוחד ומוכשר - באמת איש מדהים... כשחושבים על מוות לא חושבים על האנשים הכי קרובים לנו ומאמינים לזה. אני לא מסוגלת לדמיין את המוות של אימא שלי, או של שחר, ותאמינו או לא,  של אריק איינשטיין. תקראו לי זונת צומי אבל אני מרגישה חיבור גנטי ורוחני לאיש הזה. המילים שלו הן המילים שלי, הרגשות שלו על קו עזוב הוא הפחד שלי, המלנכוליה שלו היא הדכאון שלי,  קול חרוך ומעושן הוא הקול שאני לא מדברת בו.

שירים מלאי רגש ועוצמתיות שאני משתוקקת להם.

בהלוויה של סבא שלי השיר הזה עבר לי בראש ונאבקתי בדמעות, זה באמת עצוב שלהחזיר ציוד אפשר, אבל לא געגוע... כשפחדתי מהילדים שהתעללו בי בבית הספר הייתי בורחת לחדר שלי עם הדיסקמן ומגבירה את עוצמת הקול וטובעת בליריקה ובלחן המשכר.

הוא באמת אדם שאזכור לכל החיים, 

אזכור ולעולם לא אשכח.