אני זוכרת כשהלכתי לראות את הסרט...
הייתי עם אחי הגדול הקוצ'ומוצ'ו וכל הסרט הוא נבהל,
אני פחדתי כשוויקטור קרום כישף את פלר והפך לנבלה אוכל-מוות.
באופן זמני...
אניוואי, אני עכשיו מדברת על הפחדים שלי.
אני מפחדת לישון לבד בבית - משאירה אור במסדרון ונועלת וסוגרת כל חלון וכל פתח אוויר שקיים,
הטלפון והנייד לידי ואני מזמזמת את השיר של פרדי קרוגר.
לכו תבינו...
אני מפחדת להשמין - בוכה שאני שמנה, אוכלת, מתחרטת, בוכה שאני שמנה, אוכלת, מתחרטת, בוכה שאני שמנה, וחוזר חלילה!
אני מפחדת ממחויבות - כי אני זונה ממין זכר.
אני מפחדת מדחייה בצורה מחרידה וקלינגית... אני דוחה את עצמי.
אני לא אוהבת להיות לבד אבל אין לי בעיה עם זה.
אני מפחדת מהחושך.
אני מפחדת מליצנים.
אני מפחדת מדגים פחד לא נורמלי, עזבו כרישים ותנינים. תביאו לי דג שידגדג לי את הרגל ואני בורחת בצרחות אימים.
פעם ראיתי איך כורתים לדג את הראש, לפני שמונה שנים. לא אכלתי דג מאז.
אין לי בעיה לראות דם ומעיים שפוכים, אבל כשעושים את זה לחיות אני מקיאה מצער.
אני לא מפחדת למות, העיקר שלא יכאב לי יותר מדי.
אני לא מפחדת מסרטי אימה - זה הדבר היחיד שמרגיע אותי.
אני מפחדת להישאר לבד.
אני לא אוהבת כשמחמיאים לי כי זה לא הוכיח את עצמו בעבר.
הדבר היחיד שעשה לי סיוטים היה הסרט "בית השעווה" ו"הלואין".
אני אוהבת לפחד אבל זה מביא אותי למצבים נוראיים של חרדה.
רציתי להיות רוצחת סדרתית אבל זה לא יילך כי אני אקשר לקורבנות.
ואני לא אשרוד בכלא.
אני מפחדת למות לפני אימא שלי, ומפחדת שהיא תמות לפניי.
אני מפחדת להיכשל.
כינוי:
Rhiannon
בבלוג זה
בכל הבלוגים
