טוב, לא הכי קל לי בעולם לכתוב את הפוסט הזה.
לא בגלל שיש פה קורא וחצי, או בגלל שאני לא שלמה עם זה - פשוט מסובך לי למקם את האצבע בדיוק.
אז אם אתם קוראים (קבועים יחסית או שפשוט הצצתם ברשימות) את הבלוג אתם מודעים לעובדה שאני דו-מינית.
לא הרמפרודיט.
אז ככה, איכשהו תמיד ידעתי שאני "לא-בסדר" כמו שתיארו אותי יותר מפעם, לא התלבשתי כמו כולם, לא התאפרתי, לא סידרתי
שיער מפונפן, לא היה לי חבר.
בכיתה א' או ב' אני זוכרת שהכנו בצהרון קערות מעיסות נייר שקרענו ממגזיני אופנה. על השולחן שלי ושל עוד כמה בנות היה מגזין עם תמונה
של דוגמנית יפה.
אני זוכרת שאמרתי שהיא כל כך יפה שאני רוצה להתחתן איתה, "מה את לסבית?!" ילדה אחת הזדעזעה. לא ידעתי מה המילה הזו אומרת,
אז פשוט לא הגבתי והמשכתי למעוך ניירות מבריקים ודבק פלסטי, אותה ילדה הלכה מהשולחן שלי ונשארתי לערבב לבד. השנים עברו להן
בעצלתיים והיו לי כמה חברות טובות.
אחת מהן הייתה ממש יפה, שיער ג'ינג'י-ערמוני ארוך וגלי ועיניים ירוקות. אני לא אגיד איך קראו לה כי זו המדיניות שלי.
היינו חברות עוד מהגן, היא הייתה זו שהתחילה אצלי את הכל. בתור ילדות קטנות ותמימות היינו מתקלחות יחד באמבטיה ומשחקות בטוטלי-ספייס,
(היא הייתה סאם ואני הייתי אלכס, תמיד.) יום אחד התעוררתי באמצע הלילה והלכתי לשתות מים, והיא ישנה לה.
ואז פתאום חשבתי, "הלוואי שהייתי היא. היא נורא יפה." (כן, אני זוכרת את זה במדויק.) ואז חזרתי לישון בלי יותר מדי מחשבות.
השנים עברו להן ולאט-לאט ניתק הקשר בינינו מדי פעם הייתי מבקרת אצלה. פעמיים בשנה אולי. והיא הייתה חברה טובה תכל'ס, החבר הראשון שלה היה כשהיא הייתה בכיתה ה' וזה נורא הכעיס אותי.
גם אני רציתי שיהיה לי חבר.
מאוד.
מכיתה ד' עד ו' הייתי באותו בצפר, השיא שלי באותו מוסד לימודי בקביעות לא כולל מעברי דירה. היו לי כמה חברות שעם אחת מהן אני בקשר כבר כמעט תשע שנים, אבל זה לא קשור לסיפור שלי.
כשהייתי בכיתה ז' (אם אתם קוראים קבועים/מרפרפים אתם יודעים שזו הייתה השנה הכי גרועה בחיי מבחינת בצפר. השנה הכי-הכי גרועה הייתה בכיתה ט'), חוויתי לראשונה את הכאב של אווט-סיידריות והתעללות. הדבר הראשון שיצא לי מהפה כשראיתי את התלמידים שלמדו איתי בכיתה ג' ועשו עלי חרם במשך שנה שלמה היה "פאק!" רצתי לשירותים ובכיתי כל ההפסקה.
היו שם הרבה בנות יפות... אבל לא סלחתי להן על מה שהן עשו לי. הייתה אחת שהייתה חברה די טובה שלי בשנה הקודמת וניסיתי לדבר איתה, "איכס תעזבי אותי!" ירקה לי.
טוב... לא צריך. לא הרבה זמן עבר לפני ש"יש לך מגפים יפות!" הפך ליציאה מהארון כלסבית מחורבנת שצריך לסקול.
קראו לי בכל כך הרבה שמות שאני כבר לא זוכרת מרוב הדחקה, הייתה אחת שאשכרה הכתה אותי. המילה לסבית הפכה בעיני כמשהו שלילי, נגטיבי ואיום ונורא, משהו פסול, רע. שאסור לי להיות לסבית.
אף אחד לא עמד לצידי בתקופה ההיא - לא אדם אחד ביקש מהם להפסיק, לא אדם אחד אמר לי שלום.
אני לא הולכת לפרט על כל השנים בבתי הספר כי זו חרא תקופה שאני עדיין עוברת אבל אני כן אספר על קטעים קטנים, למשל כשהייתי בכיתה ח' הראיתי לשתי החברות היחידות שלי קליפ של טוקיו הוטל, הייתי פאנגריל מחורבנת.
כשהן ראו את הסולן הן ישר אמרו "אומייגאד תמר איז ביי!" וישר נבהלתי וסגרתי את המחשב, אני לא! אני לא! תפסיקו עם זה! אני רגילה!
בכיתה ט' יום אחד הברזתי מהלימודים וקראתי על לסביות, הומוסקסואליות ובי-סקסואליות.
ובלי ממש לשים לב אני התחלתי לבכות בלי שליטה. נזכרתי בחברה ההיא שחשבתי שהיא כל כך יפה, נזכרתי שרציתי לחבק אותה וכל חיבוק שלנו נמשך יותר מדי זמן מצידי, ושלא רציתי לגור עם גברים כי לא ידעתי איך זה. (ר"ע אבא מחורבן)
שלחתי אימייל לקו-החם שלהם בדמעות וקיבלתי תשובה שיש להם מוסד בתל אביב אבל לא הלכתי לשם. עשיתי עם עצמי חשבון נפש מטורף באותו השנה, חקרתי את עצמי הכי לעומק שיש, בנבכי נשמתי.
אני ביסקסואלית. התרגלתי להגיד את זה לעצמי מול המראה בבוקר, ובערב. שיננתי את זה לעצמי. אמרתי לי בלב שזה בסדר, שהרבה אומנים הם גם כמוני, שחברות שלי עדיין יאהבו אותי.
אבל פחדתי כל כך ממש שיגידו האנשים, מי ירצה להיות חבר שלי אם הוא יחשוב שאני אולי לסבית? מי תרצה להיות איתי אם פתאום אני אהיה סטרייטית?
ביום העצמאות אני ושלוש חברות מירושלים הלכנו להופעה של מוניקה-סקס, רעדתי כל הדרך לתחנת האוטובוס משננת לעצמי את המילים האלה שלא אמרתי לאף אחד אף פעם חוץ מלעצמי.
"תקשיבו אני צריכה לספר לכן משהו ממש חשוב..." וכמעט הקאתי, "אני ביסקסואלית!" ואיזו זקנה אחת הסתובבה וצקצקה עלי, הן הסתכלו אחת על השנייה וחייכו חיוך ענקי ואמרו לי שהן ידעו ממזמן.
איזו הקלה!!! הלכנו להופעה והיה כיף לא נורמלי, הרגשתי שחרור אטומי. החלק הבא היה לספר להורים.
בכיתה י', יום אחד אחרי בכי החלטתי לשלוח לאימא אימייל ולאבא סמס שאני ביסקסואלית. פרסמתי גם סטטוס. תוך עשר דקות 32 אנשים לחצו לייק וכתבו לי שאני מדהימה, "בטח מדהימה... אתה בכלל מכיר אותי?" חשבתי על כל לייק ותגובה.
אבא שלי אמר לי שהוקל לו עכשיו כשאני לא אצא עם בנים ולא טרחתי לתקן אותו, גם ככה לא ממש סבלתי אותו. אימא לקחה אותי לשיחה ואמרה לי שעד שלא התנסיתי מינית אני לא צריכה לתייג את עצמי.
לקחתי את זה כ"כל עוד לא תכנסי להריון בגיל 16 אני עדיין אוהב אותך." סבבה, הולך. ביום הבא, ללכת לבית הספר היה לי קשה. רעדתי. הרגשתי איך כולם יתחילו להתלחשש סביבי ולאשש ש"תאמר אכן לסבית."
נכנסתי למסדרון ברגליים חלשות ופנים חיוורות, סגרתי את המוזיקה. הלכתי לשירותים ואמרתי לעצמי שאני אני, ומי שלא טוב לא שיקפוץ לי.
יצאתי בראש מורם, בצעדים בטוחים והלכתי לקראת הכיתה שלי.
ש' רצה אלי וחיבקה אותי "אני כל כך גאה בך!" ו' חיבקה אותי ואמרה לי כל הכבוד, ד' החומד תפס אותי מאחורה וצרח "שיואו תמי!" (המורה לאנגלית הנשמה קראה לי תמי וזה נדבק.) ש' חיבקה אותי, נ' אמרה לי כל הכבוד, כמה מהערסוואתים הנהנו לי ביראת כבוד ולא ממש התייחסתי, ידעתי שזה רק עניין של זמן עד שיתחילו שוב לרדת עלי.
שמתי זין? ממש לא!
התיישבתי לי על השולחן בגאון, מחטטת בתיק שלי, זה היה היום אחד לפני סוף הלימודים. קיבלתי בעיקר מלא "כל הכבוד"ים ו"איזה אומץ!" ואני לא אשקר, זה הרגיש נהדר!
להיות שלמה עם עצמי. (לקראש אמרתי בתחנת אוטובוס בשיחות השבועיות שלנו והוא אמר איזה מגניב. דגנרט שיישרף!) הרגשתי אדם חדש, כאילו השלתי מעלי עול נוראי וכבד שרבץ לי על הגוף במשך כל כך הרבה שנים.
בעקרון, אחרי כל החפירה שלא בטוח קראתם אלא דילגתם ישר לסוף וגם בטח לא תגיבו... אני רוצה להגיד לכם דבר אחד: אל תפחדו להיות מי שאתם! בין אם זה לסבית, הומו, דראגיסט או קרוקודיל מנומר. אתם מי שאתם כי נולדתם ככה, ויש לכם את הבחירה המדהימה אם להשתנות בשביל החברה, או להיות מי שאתם ולשים זין גדול על העולם.
אתם מי שאתם ואף אחד לא יכול לשנות את זה חוץ מכם, אני בחרתי לצאת מהארון כביסקסואלית גאה. אני אומרת את זה לאנשים ששואלים, אני מציגה את עצמי כבי רווקה ובודדה, אני לא משתמשת בהומו או לסבית ככינויי גנאי אלא אם כן מדובר באדם שהוא לא ארוניסט ואנחנו מכירים.
העולם בידיכם, תזרקו אותו לעזאזל ותגידו מה שיש לכם להגיד.
אני יודעת, זה מפחיד וזה קשה. יחשבו עליכם דברים. יכול להיות שאפילו ינדו אתכם, אבל זה לא משתווה לתחושת האושר והשחרור שמגישים ברגע שיוצאים מהארון.
אני נולדתי ב12 באוקטובר, ביום שבו מת'יו שפרד מת מפצעיו אחרי לינץ' אלים.
קוראים לי תמר ואני ביסקסואלית גאה.
לא משנה לי הדעה שלכם ואתם יכולים לדחוף אותה עמוק-עמוק לתוך התחת.
הנה הסטטוס שכתבתי בכיתה י':
"אוקיי, אני החלטתי רשמית. לא מעניין אותי איך תקראו לי, מה תרכלו עלי... כי לי טוב עם מי ומה שאני. אני בנאדם עם כוחות נפשיים יותר משאתם יכולים לדמיין, עברתי המון חרא בחיים שלי. אז פשוט תסתמו, אתם לא חייבים להגיב. אתם יכולים למחוק אותי, זה לא מפריע לי...
אני ביסקסואלית וטוב לי ככה! שרמוטה, זונה, לסבית, מופרעת... לא אכפת לי מה תגידו עלי, אני השלמתי עם עצמי. טוב לי ככה ואין שום-דבר שאתם יכולים לעשות, ובטח שלא לשנות אותי. אני לא אשתנה בשביל אף אחד.
BORN THIS WAY, BITCHES"
כינוי:
Rhiannon
בבלוג זה
בכל הבלוגים
