אני לא יודעת איפה הבית שלי.
שמונה מעברים, שמונה בתי ספר שונים, שמונה בתים שונים.
וזה לא הפריע לי מקודם ובאמת תהיתי איך מעולם לא צרחתי על אימא שלי שתפסיק לעקור אותי ממקום
למקום.
בכיתה ב' כשעברנו עם ש' והבנים שלו לעיר שלהם בכיתי וכעסתי ושנאתי, ומי יכול להאשים אותי? לא יכולתי
להבין למה הם לא יכלו לעבור אלינו, למה הם לא יכלו לעשות את המאמץ שאני ואימא עשינו ולעקור את חייהם
שלהם מסביבת החיים הרגילה שלהם. אבל בדיעבד, ירושלים הפכה להיות העיר שהכי חיבבתי מששת המקומות בהם גרתי.
(ולא, לא טעיתי בחישוב. עברתי פעמיים בתוך ירושלים).
וזה פוגע. יש לי חרדה והפרעה חברתית שמעברים כל כך תכופים לא בדיוק תרמו לה. אני מניחה שכועסים עלי כשלא עונים לשיחות
או לסמסים שלי, אני מניחה שכולם שונאים ומרכלים עלי, אני לא ממהרת להיקשר לאנשים כי אני יודעת שאין סיכוי שאני אשאר
באותו מקום יותר מדי זמן.
והמקרה המוזר הוא שיש לי חברה אחת שאני בקשר איתה כבר כמעט 8-9 שנים, ועוד אחת שאני מכירה בסה"כ 4 שנים וזה נראה כמו 10.
אז כן,
אימא שלי די דפקה אותי המיסוד.
כבר בכיתי בעבר שאני לא יודעת איפה אני גרה ומה אני מרגישה כלפי אנשים, אני מכירה את הרגש אהבה אבל לא ממש מסוגלת להביע אותו.
היא אומרת שאני זיוף.
ומי יכול להאשים אותי? כשצריך לבנות תדמית טובה בתחילת שנה ולהרגיל את עצמי למחשבה ש"הו וול... גם ככה לא תכננתי להישאר פה יותר מדי" אז לבנות את עצמי ביג-שוט ומגניבה כמו שתמיד רציתי, ואני לא.
אני חננה ולוזרית.
וזה לא מפריע לי, אני גם ככה אני לא אראה אותם יותר. אני אגור עם המשפחה האמיתית שלי, שאני יכולה להיות כנה איתה הכי בעולם ולהרגיש שם הכי בבית בעולם.
זה ישמע מוזר לחלק מהאנשים, אבל המקום היחיד שאני מרגישה בו באמת בבית, זה אצל שיצ ונ'. כי אני יכולה ללכת אצלן בבית בלי חזיה בלי שאימא שלי החסודה מלבינה ומאדימה כמו עגבניה ביצתית.
אני יכולה לתקוע גרעפסים ולחטוף מרפק של "איכס!", אני יכולה לדבר בחופשיות על המחזור וחיי המין שלי אני יכולה לדבר עם ההורים שלהן בלי לפחד, פאק, כבר הייתה לי שיחה עם אימא של שיצ, שיחה מגניבה.
כפרה עליה.
על שתיהן!
אני באמת מתוסכלת פה. היא קוראת לי זיוף ולא יכולה לשחק אותה בטלפון. קול גבוה ומתחנחן בטלפון, "אווווווווווו שלוווום!!" טיפשה.
אל תבינו אותי לא נכון, אני מתה על אימא שלי.
אבל יש מקרים שבהם אני פשוט רוצה לצרוח עליה שתפסיק. תפסיקי לחשוב שאין לי רגשות! תפסיקי להבין מ"אין לי בעיה לעבור שוב" שזה באמת מה שאני אומרת.
אני הפאקינג בת שלך, כן, הרסתי לך קריירת ציור ואת רומזת לי לא לעשות ילדים.
נחמד.
אבל את לא ערה למצב הנפשי שלי, אני מדוכאת בערך מאז שאני זוכרת את עצמי, וחלילה להגיד לך. את תגידי שאני אגואיסטית בגלל שאני לא מוכנה לעבור.
באמת? אני האגואיסטית?! מה עם הבן שלו? רצה קורס בישול? קיבל! בכה שאין לו חברים והמערכת שלו דפוקה? עבר לאקסטרני! רוצה ללמוד בקולג' פה שעולה 24אלף דולר? בטיפול!
כשאני רציתי קורס משחק ב4000 ש"ח הייתי צריכה להפוך עולמות כדי לשכנע אותך! אבא שלי לא הסכים לשלם, שילמתי חצי מכסף שלי וזה עדיין לא מספיק לך. אני רוצה ללכת לבצפר למשחק בניו יורק שעולה כמעט מאה אלף לשלוש שנים ואני לא אומרת לך עיו כי את תתחילי לצעוק ולהתחרםן שאני כפויית טובה.
כן... אני אגואיסטית. כשאני יודעת מה טוב לי תאמיני לי שאני לא אשתוק. בחיים לא עברתי בצפר כי היה לי רע שם, בלעתי את זה וסבלתי כי ידעתי שאין טעם.
אז שתקי, תביני שאין שום הצדק לקרוא לי אגואיסטית.
בגללך אין לי בית.
בגללך!!!!
עריכה: 00:01 -
רק כדי להבהיר - אני לא שונאת את אימא שלי, היא בן אדם מדהים שעשה המון בשבילי. אני לא אומרת שהיא לא עשתה החלטות שגויות אבל הכל היה מכוונה טובה.
מזל טוב לאלן ריקמן! פאקינג 68
כינוי:
Rhiannon
בבלוג זה
בכל הבלוגים
