I'm one of those regular weird people.

סבא יקר שלי, 

אומרים שזה בריא לדבר על זה - אבל כשאני מנסה לדבר המילים הופכות לחרטוטים חסרי משמעות והגרון חנוק.

אז אני אנסה לכתוב את זה. 

במשפחה שלנו הייתי "הסופרת", וזה קצת אירוני שדווקא עכשיו כשאני רוצה לדבר איתך יותר מכל אני לא מצליחה

לנתב את מה שאני מרגישה לחתיכת נייר. אפילו זה לא, מסך מחשב.

אלוהים אני פתטית.

סבא, אני מתגעגעת אליך.

לא עובר יום שאני לא חושבת עליך, לא עובר רגע שאני לא נזכרת בשיחת הטלפון המחרידה ששינתה הכל.

אני לא ידעתי אם לכעוס, לבכות או להתאלם כמו שתמיד הייתי עושה ברגעים של פחד אטומי. אבא התקשר בשש וחצי בבוקר

ואני קפאתי.

לא נתת לי זמן להתכונן, לא נתת לי זמן להיפרד ממך,סבא...

אתה לא רצית שנדאג ואני מבינה את זה - אבל באותה עת אני אובדת עצות למה הסתרת את זה.

אני מדברת איתך בגוף שני כי גוף שלישי הופך את הכל לאמיתי יותר, מוחשי ומפחיד יותר.

אין לי סבא.

לקחו לי את סבא שלי.

לפני חודשיים בערך הורדתי את השרשרת שקניתם לי והרגשתי נורא, אבל רציתי להחליף שרשרת ומצאתי את עצמי מייבבת

כי לא ידעתי איך לספר לך את זה בערב.

אני תמיד מספרת לך בערב. הכל. אני מספרת לך איך עבר עלי היום, מספרת לך על האנשים שהכרתי...

וזה מצחיק, די עצוב האמת, שלא היינו קרובים כל כך. זאת-אומרת, אתה היית האבא שלי כשהזבל לא היה.

אני לא מתביישת לקרוא לו זבל.

הוא באמת זבל, זה די מדהים איך יצור אינטיליגנטי, עדין נפש ומדהים כמוך השריץ חלאת אדם ונבלה בהמתית שכזו.

אחרים יגידו שאני משוגעת אם אני אספר את זה אבל לא אכפת לי, 

ביקשתי ממך עזרה.

כשעשיתי את הבגרות בהסטוריה נישקתי את השרשרת ושאלתי אותך מה לכתוב, מה התשובה הנכונה, מה יעזור לי...

ולא ענית, אני פשוט ידעתי מה אתה רוצה ומה אתה אומר, אז כתבתי מהר. 

אני הרגשתי שאני מאכזבת אותך, כשאמרתי לך שלא הלך כל כך טוב בבגרויות במתמטיקה, שאלת "באמת?" ונשברתי...

ומה שאירוני הוא שהפצצתי.

ציונים מעולים. 

ואתה הלכת עם הידיעה שקיבלתי ציון לא טוב במבחן בגרות.

אני כל כך מתגעגעת אליך סבא... אני מצטערת שלא יכולתי לעשות כלום.

כשרע לי או כשעצוב אני מנסה להיזכר בחיוך שלך שיעודד אותי, 

כששמח לי אני רוצה לספר לך.

אני לא הספקתי לספר לך על תיאטרון.

שזה הדבר שאני הכי אוהבת עכשיו, אני לא הספקתי לספר לך שאני אוהבת אותך.

לא הספקתי להגיד כל כך הרבה דברים...

אני רוצה אותך פה לידי סבוש.

אני רוצה שתחבק אותי עם היד הגדולה שלך ותגיד לי שזה בסדר, שמותר לבכות, שמותר להתגעגע...

אבל זה דפוק, שציוד אפשר להחזיר, אבל לא געגוע.

הייתי נותנת הכל בשביל שתחיה.

ושתבריא.

אני רוצה אותך בחזרה סבא, למה הלכת?

למה עזבת?

אני לא אומרת את זה מספיק, אבל אני אוהבת אותך סבא.

אני מתגעגעת...

היום יותר מתמיד...