I'm one of those regular weird people.

לא, לא קראתי את געגועיי לקיסינג'ר, זה סתם כותרת יפה בעיניי.

ראיתי מציאות נושכת, עם אהבתי חיי וינונה ריידר, סרט פצצה - באמת. באחריות.

-

יצרתי איתו קשר שוב, דיברנו קצת... ואז ניסיתי לראות את ההפקות שהם עשו וכיביתי אחרי עשרים שניות.

זה היה בלתי נסבל.

אני הייתי אמורה להיות שם על הבמה. מדקלמת מונולוג על רזון.

אני הייתי אמורה להיות שם, לא בבית בוכה.

אני הייתי אמורה להיות שם ולקוד בגאון - אחרי שאני יודעת שהפגזתי ושהייתי הכי אני שיש.

אני הייתי אמורה להיות שם, ולעשות את התפקיד.

נמאס לי להיות בחורה על מקרר, נמאס לי להיות פרח קיר.

אני רוצה יותר מזה, אני רוצה אהבה, אני רוצה תשוקה, אני רוצה תיאטרון, אני רוצה ללמוד לשיר.

חברה שלי אמרה לי שהיא רוצה ניתוח לייזר כי מאסה בעדשות מגע, והיא רוצה ללמוד נהיגה. 

ואני?

אני רוצה לשקול 45 ולהופיע במחזמר.

אחת המורות בבצפר של אימא שלי התקשרה ואמרה לי שהיא תשלח לאימא שלי רשימה עם מקומות

ללימוד "השלושה" בניו יורק במחירים סבירים, ותיאטראות שמחפשים שחקנים בגיל שלי.

וזה עשה לי את הלילה.

אני הולכת לישון עוד שעתיים.