"אני שונאת את אבא שלי." הוא משפט שיוצא הרבה מבין השפתיים שלי. לפעמים בציניות מרירה משהו,
לפעמים באמצע בכי, ולפעמים ברצינות עם פני-פלדה.
"הלוואי והוא היה מת." אמרתי פעם, נפלט ליד חברה שאבא שלה נפטר כשהייתה בת 13. היא נורא נעלבה ואמרה לי
שאני צריכה להעריך ולאהוב את אבא שלי, התנצלתי.
להעריך?
לאהוב?
לא היינו באותו קו, אני מדברת על האדם שכמעט הכה את אימא שלי, זה שמאיים בסטירות, זה שאין לו פתיל לעצבים,
זה שמפחיד אותי יותר מכל, זה שהעדיף קידום על פני הבת שלו. היא התייחסה לחצי ממאגר הגנים שלי, ואם רצה הגורל
אלו הגנים הדפוקים.
כשהייתי בת חצי שנה הם התגרשו. אימא סיפרה ששלוש שנים היא רצתה גט שלא זכתה לו, אז אני לא בדיוק יודעת מה הלך שם,
אני רק יודעת שהוא אדם זוועתי שמרעיל את הסביבה שלו.
לרעוד מפחד כשהדלת נטרקת אחריך, לנשום עמוק ולהזכיר לעצמי שאתה רק בן אדם ושאתה לא באמת תפגע בילדה שלך,
אבל לכי תדעי טיפשה, אימא אמרה שהוא כמעט העיף לה אגרוף פרצוף.
"הייתה תקופה שהייתי הולכת לישון ישר אחריך והחברות שלי היו מתקשרות ובלי לשים לב הוא היה אומר שאני ישנה."
"למה את מתכוונת אימא? היית בדכאון כזה?"
"כן... פחדתי ממנו. והייתה תקופה שהייתי הולכת לישון בסלון ורועדת מפחד שבאמצע הלילה הוא ירצח אותי. התקשרתי לע' שתבוא, והיא הגיעה עם האוטו באמצע הלילה. אמרתי לה 'ע' אם אני צורחת תרוצי למעלה.'"
"למה לא ברחת?"
"אני באמת לא יודעת..."
בסיום השיחה איתה בכיתי בטירוף, היא גיבורה אמיתית אימא שלי. שבע שנים בצל של איום, לחיות עם אדם אלים.
הכותרת שלי מטעה, אתה לא לימדת אותי דבר.
לימדת אותי לפחד ממך.
גרמת לי לצילוק, קשה לי להתחבר לבעלה כי אני מפחדת. עשית לי טראומה לכל החיים.
אתה לא אבא, אתה קרוב משפחה, מכר רחוק שאני מדברת איתו כשאני מרגישה חייבת.
ואני לא חייבת לך כלום.
אני לא רוצה לדבר איתך.
אני רוצה שתתנדף.
תתאייד.
אבל, אולי בכל זאת... כי... בגלל ש...
וגם...
עדיין...
כינוי:
Rhiannon
בבלוג זה
בכל הבלוגים
