לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

I'm one of those regular weird people.



Avatarכינוי:  Rhiannon

בת: 28

Skype:  תשאירו את שלכם במסרים 



מצב רוח כרגע:


הבלוגים הקבועים שלי
קוראים אותי

מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    מרץ 2014    >>
אבגדהוש
      1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
3031     

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

3/2014

Helter Skelter


אז ככה, קודם כל זה אחד השירים הטובים ביותר שנכתבו אי פעם - למרות שמקרטני אהובי לא יכול על הקול של דיינה פיוצ'ס בצרחות ג'ניס.

'צטערת.

אניוואי, למי מכם שחושב ומרגיש כמוני בהקשר לרוצחים סדרתיים יכול להבין על מי אני מדברת מהכותרת. אני לא אומרת אתזה לאנשים כי הם ישר חושבים שאני פסיכופטית שארצח אותם בשנתם בעזרת מחטי-קליאופטרה. או דרך יצירתית אחרת כלשהי.

אני מוקסמת מרוצחים סדרתיים. ג'פרי דאהמר אהובי, אד גין, טד בנדי, ולאחרונה גם צ'ארלס מנסון שהרגע הפנמתי שעדיין חי. 

רציתי לדבר עם ג'פרי דאהמר ולשאול אותו על המניע.

למה?

כי יש לי ראש פסיכולוגי, ולפי מה שאני מאמינה בו שיש לאדם שני מניעים לרצח: אהבה/כסף הוא שטות מוחלטת! אם אני הייתי בוחרת בחיי רצח ונטילת נשמות זה היה יותר על בסיס נקמה.

אני הייתי רוצחת גברים בשנות הארבעים-חמישים, מנסה לנתב את הרגש כלפי אבא שלי בסימון V זועם על החזה ועניבה-קולומביאנית.

למרות שאני עכשיו סולחת לו ומנסה לחדש קשר נורמלי אז המטרה שלי כבר לא כל כך רלוונטית.

אבל זה לא סותר את זה שאני כן מעוניינת לשוחח, לשבת על בירה למרות שאני שונאת עם צ'ארלס מנסון.

זה לא מפחיד אותי.

אני אשאל אותו למה. ואיך. וכולם יחשבו שאני חולת נפש ופסיכופטית ורוצחת מטורפת בהתהוות אבל זה לא משנה לי, כי אם אי פעם הייתי הופכת לרוצחת סדרתית הייתי פאקינג טובה.

כי יש את המניע.

אני כבר יכולה לראות את הכותרת באחד העיתונים המחורבנים:"נערה בהפרעה - בלוג של צעירה מלא בתמונות גופות שרצחה ת', על תשוקת הרצח שלה דיברה בפתיחות ובכנות מלאה ואף ערכה הגרלה על כלי הרצח. המשטרה במרדף אחרי הרוצחת המסתורית" או משהו מצוץ מהאצבע ומכובס כזה.

דם לא מפריע לי, ("אז בטח יש לך את המחזור הכי כיפי בעולם!" -.-) רציתי להיות מנתחת כדי לדחוף ידיים למעיים של קרניסט שמן עם סתימת עורקים, אולי גם בגלל תחושת סיפוק ואהבה על זה שהצלתי ילד בן שלוש ממוות בעזרת צ'ופסטיק שתקוע לו בכבד ואיכשהו שיפר את זרימת הדם.

אם היינו חיים בעולם דיסטופי, כמו למשל בסרט הנהדר אך חסר אלימות "The Purge", הייתי מאלה שרוצחים. ואז בורחים הביתה להתחבא ולהישטף מהדם כי אני לא רוצה להסריח בזמן שאני מזדיינת עם הבן/בת זוג שלי.

אני רואה עכשיו בבינג' נטפליקס AHS פעם שנייה, בפנטזיות של טייט על הרצח אני לגמרי הייתי יכולה לעשות את זה. חוץ מהקטע של הכלא, לא בא לי לשבת שם. 

יהיה לי משעמם ובטח האוכל יהיה גרוע. 

למרות שאם כבר לשבת בכלא זה על שחרור בע"ח לזמן קצר, ואם במאסר עולם עסקינן, אז על רקע נקמה - מישהו רצח מישהו שחשוב לי אז עם סכין מטבח יפה וארוכה סימון V זועם על החזה ועניבה-קולומביאנית.

עניבה קולומביאנית זה מקסים ומרושע להחריד.

אתם בטח חושבים שאני משוגעת. 

 Was I ever crazy? Maybe. Or maybe life is... Crazy isn't being broken or swallowing a dark secret. It's you or me amplified

נכתב על ידי Rhiannon , 23/3/2014 18:58  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט




7,744
הבלוג משוייך לקטגוריות: יצירתיות , גאווה , קולנוע
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לRhiannon אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Rhiannon ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2024 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)