היא ישבה פשוקת רגליים על הרצפה החורקת. שיערה הקצר היה פזור ופרוע ובידייה הקטנות יחסית לגילה אחזה בובה מתפוררת וסמרטוטית. היא נאחזה בה באחיזה של טובע, מפחדת לעזוב את הדבר היחיד שעזר לה לשמור על שפיותה.
הצרחות בחוץ נשמעו חזק מתמיד, מתחננות, כואבות. היא ניסתה להתכווץ ולאטום את אוזניה, ללא הצלחה. הבגדים הבלויים שלבשה העניקו לה מראה של מסוממת, או חולת נפש. שמו אותה שם. בתוך הכלוב.
האנשים בחוץ המשיכו לצרוח בכאב מייסר, צווחותיהם קדחו בעור התוף שלה, צרחות גבוהות וחודרות, כאלו שלא ניתן להתעלם מהן. היא רצתה לקום ולצעוק גם, לצרוח לעזרה כמו כולם...
אך לא יכלה.
דפיקות מטורפות על הדלת הפריעו לה, היא לא יכלה לזוז ולהגיד להם שישתקו, לא יכלה להניע שריר אחד בגופה. הם נכנסו ובאלימות לקחו אותה. תפסו את פרקי ידייה החלושים והדקים להחריד וגררו אותה. היא לא התנגדה, אף על פי שרצתה. היא התחננה שיעזבו אותה, התחננה שיניחו לה. היא לא מסוגלת יותר... היא ידעה את הדרך לחדר.
היא ידעה שהפעם כבר לא תחזור משם.
טיול חמישי הוא אחרון לכולם, גם לחולי הדעת.
איש לא חזר מטיול מספר חמש.
הם שמו אותה בחדר ואמרו לה לחכות בשקט, שלא תיפול ותמות. היא עצמה את עינייה בחוזקה והתכווצה. דולי!
איפה דולי?
דולי? דולי, איפה את? דולי לאן הלכת? דולי אל תעזבי אותי!
הם נכנסו שוב, היא ראתה אותם כדמויות מטושטשות וכהות, חסרות צורה ממשית. דולי לא הייתה איתם, דולי?
היא קמה.
בשארית כוחותיה גררה את עצמה על מעבר למעקה, הם צעקו שלא תעיז.
היא לא ידעה מה עושים כדי לעצור.
איך לזוז? איך להפסיק? מי יעצור אותי...
דולי בטח למטה, עם שאר החברים שלה. כל החברים של דולי הלכו למטה, היא מאוד התגעגעה. היא מתגעגעת לדולי, דולי אמיתית.
היא לא בובה.
צעד אחד ותהיי עם דולי.
ואז היא קפצה.