I'm one of those regular weird people.

למורה המדהימה שלי,

אמנם אני כרגע ביבשת אחרת ועברתי לבית ספר אחר אבל זה לא משנה... הגעתי לתיכון בכיתה י', ביישנית עם בטחון עצמי ברצפה שפחדה להיות אמיתית. מעבר שביעי לא נראה לי מבטיח ביותר אבל השתדלתי לנסות לחייך לכולם למרות שלא הייתי אופטימית כל כך. בהתחלה רציתי קולנוע אבל החלטתי לקחת תיאטרון, חשבתי שזה יהיה יותר מגניב ומעניין. בשעה אחרונה ביום ראשון אחד הלכתי לאיבוד כשחיפשתי את חדר תיאטרון, ואז נכנסתי לחדר אחד מאחורי הקפטריה. היה לו ריח של אבק, בגדים וספריי בריח וניל-פטצ'ולי. עמדת שם עם חיוך ענקי על הפנים וקראת לכולם לשבת על הכורסאות והצגת את עצמך. עשינו משחקי תפקידים כדי להתחמם ולהכיר אחד את השני ולאט לאט נפתחתי קצת יותר לאנשים.
השנה המשיכה ושיעור תיאטרון היה הדבר שהכי ציפיתי לו, במשך כל היום וכל השבוע רציתי לשבת על הכורסה בחדר ופשוט להיות. לא הרבה ידעו אבל אני שקלתי לפרוש מבית הספר בגלל עניינים חברתיים ואישיים ולעבור לאקסטרני, והדבר היחיד שהחזיק אותי היה הידיעה שאני לא יכולה להיבחן בתיאטרון כתלמידה אקסטרנית ושכנראה אני לא אעמוד יותר על במה, אז נשארתי והחזקתי את עצמי חזק-חזק, המשכתי ללמוד והתגברתי על כל מה שקרה.
איכשהו היית המורה היחידה שאפשר לדבר איתה דוגרי. אני לא אדם פתוח יחסית, זו מסכה שאני מציגה לכולם שהכל בסדר ושאני מרגישה טוב, ובשיחת התרגול של המונולוג נפתחתי בדרך לא שגרתית לי.
אני עד עכשיו לא בדיוק יודעת מה זה היה, ההתחלה החדשה, או את והתיאטרון. אבל אני אדם אחר, שונה. אני בסדר עכשיו, אני מחייכת יותר ושמחה יותר. אני זוכרת את היום ואת הרגע הראשון שעליתי על במה, שהרגשתי שכל מה שאגיד וארגיש יהיה אמיתי ולא חיקוי שהצגתי לאנשים כדי להסתיר את מה שאני באמת. אני קטנה, ולרוב מרגישה לא חשובה או משמעותית. אבל על הבמה יכולתי להיות הכל, יכולתי לצרוח בכל הכוח ולשחרר את כל מה שישב לי בפנים, יכולתי להראות לכולם ממה אני עשויה ולמה אני מסוגלת.
שנתיים במגמת תיאטרון הצילו אותי.
שנתיים עם המורה הכי טובה שאי פעם הייתה לי הצילו אותי.
אמנם אני לא מסיימת את הלימודים כבוגרת מגמת תיאטרון, אבל אני לפחות יודעת מי אני עכשיו. אני לא חיה בצל של אחרים, אני מסוגלת להביע את עצמי ולצעוק ולהפסיק להיות דמויות ששאפתי להיות. אני שלמה עם עצמי ועם ההחלטות שלי, אני יודעת איפה אני אהיה בעוד חמש שנים והכל בזכותך.
עדנה, רציתי לומר תודה. ענקית, מכל הלב. ממרחק אלפי קילומטרים ואוקיינוס אחד או שניים, (לא סתם בחרתי בתיאטרון ולא בגיאוגרפיה) תיאטרון תמיד יהיה חלק בלתי נפרד מחיי והמשחק הוא הדבר האהוב עלי. את מורה ייחודית שלא כל אחד זוכה לה, מורה שלא שוכחים וזוכרים גם אחרי עשרים וחמישים שנים. המון המון אהבה וכמובן תודה ענקית,
אני...