I'm one of those regular weird people.

אז אימא אומרת שרזיתי.

אני לא רואה את זה, ז'תומרת - קצת, אבל לא כמו שרציתי.

אתם מבינים, אני לא אנורקטית, לא בולמית, לא חותכת ורידים, לא מסוממת, לא שיכורה.

אני פשוט עצובה.

וגם זה לא, אני לא זוכרת רגשות. אני לא זוכרת מה זה לאהוב אדם. החברות שלי מפעם חשובות לי

בטירוף ואני אוהבת אותן אבל אני לא זוכרת את התחושה הזו של "אהבה".

וכן יש מישהו שאני חושבת שאני מחבבת - ואני מפחדת שזה ייגמר כמו פעם שעברה.

שפשוט הייתי כל כך צמאה לרגש שהוא לא אכזבה, לא דכאון, לא עצב ולא ריק. 

משהו אחר, שעושה לי חמים ונעים בלב, משהו שיגרום לי לקום בבוקר ולחייך. 

כי פעם שעברה זה לא היה אהבה, זה היה סתם. 

אבל אני כן רוצה אותו.

אני רוצה שמישהו יחשוב שאני יפה, אני רוצה שמישהו יאהב אותי. אני לא רוצה

להיות לבד יותר.

וכן, עישנתי איתם סמים כדי להרגיש שייכת - כדי לשכוח קצת.

שעתיים או משהו שבהן הרגשתי קלה יותר מאוויר, ואני בטוחה שאם מתישהו אני והוא נשב

לבד ונעשן אני אנסה משהו.

אני אגיד לו משהו, ואחר כך כשהוא ידחה אני אגיד לו שזה לא אני זה החשיש.

ואני אגיד לו שיש לו עיניים יפות.

והוא לא יגיב, כי אני לא.

אני כל ערב כמעט נכנסת לאומגל ופותחת מצלמה, וכשכל החרמנים אומרים לי שאני כוסית

ומהממת זה עושה לי את היום, את הערב.

הגעתי לשפל.

וכן אני רוצה מתישהו לעשות פטריות ולהשתכר ולשכב איתו - בגלל שזה ידכא לי את המוח.

אני רוצה להיות בטראנס של ערפל, לא לזכור ולא לשכוח, פשוט להיות תחת השפעה ולעשות את כל

מה שפחדתי לעשות ולהגיד.

I need you more than dope 

היום לפני כמה זמן נפטר הזמר הישראלי האהוב עלי.

הזמר עליו גודלתי.

זמר עם נשמה אמיתית, קול מדהים, חרוך משנים רבות של עישון וחוויות עבר.

אריק איינשטיין.

מגיל צעיר אני זוכרת את עצמי שומעת אותו ורוקדת לי כשסן פרנסיסקו על המים ברקע... ובוכה בעוף גוזל ובתוכי יוסי... ונשברת בלבכות לך... זמר אמיתי.

אריק איינשטיין הוא אדם שנראה שישאר לנצח - מעולם לא חשבתי שימות. חשבתי שתמיד אוכל להתרפק על העבר המתוק ולשמוע את הקול שלו שמזכיר לי את הילדות שלי יותר מכל דבר אחר, יותר מאימא שלי, יותר מסבא שלי זכרו לברכה.

הקול שלו זו הילדות שלי.

הילדות של כולנו.

כשהייתי בכיתה ג' הייתה לנו תחרות כשרונות ורציתי לשיר את עוף גוזל. אף אחד לא הכיר את השיר ונורא התאכזבתי. מה? איך הם לא מכירים את ארקשטיין? הם באמת לא שמעו עליו? וזה עצוב - הדור הבא לא יכיר אותו, ישמע את השם והשירים... אבל לא יכיר אותו. כשאמרתי לאימא לפני שתי דקות החיוך נמחה מפניה והתחלף במסך של עצב וגעגועים, כששחר התקשר הפנים שלו היו ארוכות ומתוחות, אמר שיש לו חדשות רעות בשבילי...

כולנו אהבנו אותו.

לא ייאמן שככה הוא הלך לנו, ככה עזב...

כולנו גודלנו וגדלנו עליו. 

כשהייתי קטנה אימא שלי הייתה שמה את הדיסקים שלו בטייפ ומעירה אותי עם חיוך ענק - היא ידעה. את אריק איינשטיין תמיד אהבתי.

ובדיוק היום חשבתי עליו,  נזכרתי בשיר שלו שלא שמעתי שנים ושאני אוהבת. שיר שתמיד מרגיע אותי וגורם לי להרגיש שהכל יהיה בסדר בסוף.

גיטרה וכינור.

אדם מיוחד ומוכשר - באמת איש מדהים... כשחושבים על מוות לא חושבים על האנשים הכי קרובים לנו ומאמינים לזה. אני לא מסוגלת לדמיין את המוות של אימא שלי, או של שחר, ותאמינו או לא,  של אריק איינשטיין. תקראו לי זונת צומי אבל אני מרגישה חיבור גנטי ורוחני לאיש הזה. המילים שלו הן המילים שלי, הרגשות שלו על קו עזוב הוא הפחד שלי, המלנכוליה שלו היא הדכאון שלי,  קול חרוך ומעושן הוא הקול שאני לא מדברת בו.

שירים מלאי רגש ועוצמתיות שאני משתוקקת להם.

בהלוויה של סבא שלי השיר הזה עבר לי בראש ונאבקתי בדמעות, זה באמת עצוב שלהחזיר ציוד אפשר, אבל לא געגוע... כשפחדתי מהילדים שהתעללו בי בבית הספר הייתי בורחת לחדר שלי עם הדיסקמן ומגבירה את עוצמת הקול וטובעת בליריקה ובלחן המשכר.

הוא באמת אדם שאזכור לכל החיים, 

אזכור ולעולם לא אשכח.

אני לא מרגישה עצב.

אני לא מרגישה כאב.

אני לא מרגישה שמחה.

אני לא מרגישה כעס.

אני לא מרגישה עלבון.

אני לא מרגישה כלום.

סמים עוזרים לי להיות שמחה.

אני רוצה להישאר שמחה...