מים שקטים - סיפור בהמשכים

השעה חמש וחצי בבוקר. השמיים שחורים כמו באמצע הלילה, ורק פס דק ובהיר מעבר לפרדסים מבשר על הבוקר שיבוא.

כל האנשים הנורמליים ישנים בשעה הזאת. גם רוב הנערים-ספורטאים שגרים בפנימיית "נצח-און" עוד התכרבלו בתוך הפוך.

אך על גבי המסדרון שמוביל לאולם השחיה נשמעו כפות רגליים מטופפות בכפכפים. ועוד כפות רגליים. ועוד.

מישהו מהם פתח את דלת הברזל הכבדה, מייצב אותה על מעצור ומניח לכולם להיכנס לפניו -

"בוקר טוב נבחרת!" נשמע קולו של קספר, המאמן. גבר שזוף ונמוך, לבוש בטרנינג כתום עם פס לבן בצד.

"בוקר טוב קספר..." הנבחרת ענתה בעייפות.

"אני מקווה שהשתעממתם בפגרה." אמר, וחיוך גדול יצר לו קמטי צחוק מתחת לעיניים.

חבורת הנערים והנערות הורידו את המגבות מעל כתפיהם, פרקו תיקים. הם התחילו להתפשט.

קספר הסתובב ביניהם כאב גאה, מלא מרץ למרות השעה המוקדמת.

"ואני יודע שהתגעגעתם." אמר.

כעבור מספר דקות כולם כבר ישבו על הרצפה הקרה בבגדי ים. הם ביצעו מתיחות באטיות, משתדלים שלא להרדם באמצע פישוק או מתיחה קדימה לכיוון כפות הרגליים. חלקם קמו ומתחו זרועות עם מכשיר מתיחות שמחובר לקפיץ. אחרים ביצעו סיבובי כפות רגליים ונאנחו.

כשהשעון הגדול שתלוי על קיר הלבנים החשופות בקצה השני של הבריכה הורה על רבע לשש, כולם, בלי לומר מילה, קמ והתייצבו מאחורי המקפצות.

הם התייצבו בשני טורים מאחורי שתי המקפצות הקיצוניות, השמאלית ביותר והימנית ביותר. משאירים שלוש מקפצות מיותמות באמצע.

הטור הימני הוא של הבנות. בראשו נעמדה גבי, נערה בגובה 1,74 ששיערה האדמוני הגלי אסוף בצמה סינית ארוכה. היא מתחה את זרועותיה לצדדים ונשכה את שפתה התחתונה.

הטור הימני של הבנים. בראשו ניצב רועי, בחור בגובה 1,88. עם עור כהה ושיער מקורזל. הוא כבר הרכיב את המשקפת שלו וקיפץ מרגל לרגל בחוסר סבלנות מופגן.

קרני שמש ראשונות השתקפו מבעד לחלונות הזכוכית הארוכים שחוצים את הקיר הרוחבי של אולם השחייה.

קספר מחא כף כדי להסב את תשומת לבם של השחיינים.

"טוב, טוב. בטח תשמחו לשמוע שהכנתי לכם להיום אימון כיפי במיוחד." אמר.

"הו פאק." גבי לא הצליחה לשמור את מחשבותיה לעצמה ופלטה אותן בקול רם.

"כן, כן, בדיוק," ניגש אליה קספר ותפס את סנטרה בין אצבע לאגודל. "fun!"

הבנות והבנים החליפו ביניהם מבטים. כל העיניים שאלו, על מה לעזאזל הוא חשב הפעם.

קספר הוציא מכיס הטרנינג שלו שעון עצר וליטף את הכפתורים הקטנים. הוא ניגש לכיסא שמונח בצד והרים בלוק נייר לבן ועט כדורי.

בקול קריעה הוא תלש את הדף המקושקש בראש בלוק הנייר, מקמט אותו ומשליך הצידה.

"תשכחו ממה שהיה לפני הפגרה. היום אתם צריכים להוכיח את הכול מחדש."

גבי הביטה בתקרה בחוסר אונים, לא מסוגלת לחשוב על דבר אחר חוץ מהמים שמחכים לה למטה. והם קרים. קפואים.

"400 מטרים מעורב. כל אחד מכם 400 מטר, עד השחיין הבא. מרוץ שליחים ארוך ומפנק. בשריקה שלי, יצאתם לדרך!"

זווית המבט של גבי

מה שהכי נורא זה שאני יודעת בדיוק איך המים ירגישו ברגע שהגוף שלי ייכנס ויימס בתוכם. קרח בוער. איך קרח יכול לבעור, אתם שואלים את עצמכם? עובדה, הוא יכול. תנסו פעם להיכנס לבריכה לא מחוממת בחורף בשעה חמש ארבעים וחמש בבוקר, ותבינו על מה אני מדברת.

וגם היום זה לא שונה. אני קפטנית נבחרת הבנות בפנימייה. עומדת בראש הטור, רגל אחת קדימה ורגל אחת אחורה, כבר מוכנה לזנק מהמקפצה. המים מסתכלים עליי ואני עליהם בחזרה, ואני עוצמת את העיניים ולוקחת נשימה עמוקה-עמוקה. משכנעת את עצמי שמהר מאוד אני כבר ארגיש בסדר. כי אחרי שהשריפה של הקור עוברת מעל העור, והגוף מאולחש ובשוק טוטאלי, אני מתחילה להרגיש בבית.

כי רק במים אני יכולה להרגיש חופשיה. מתחת למים, בשקט האינסופי, זה העולם האמיתי שלי. והעולם שלמעלה? הוא סתם הצגה.

קספר שרק במשרוקית כסופה שקשורה סביב לצווארו. בתנועה דולפינית ומדויקת, רועי וגבי, הקפטנים של נבחרת הבנים והבנות, זינקו מיד מהמקפצה היישר למים הקפואים. הם התחילו לשחות במהירות, חותרים ומפלחים את המים כמו מצ'טות שחותכות שיחים בג'ונגל.

50 מטר. 100 מטר. 150. 200.

השקט באולם נשמר לאורך כל המשחה. גם הבוקר, שכבר עלה בכל הדרו מאחורי החלונות, לא הצליח להעלות חיוכים על שפתיהם של שאר שחייני הנבחרת שחיכו בקוצר רוח לתורם להשלים את המסלול. בינתיים, השחיינים הבאים כבר היו מוכנים לזנק, ניצבים על המקפצות המשופעות.

לפתע נשמע צלצול טלפון. under the sea של דיסני. כולם התחילו לצחוק.

קספר, שעמד בקצה המרוחק של הבריכה וחיכה שרועי וגבי יגיעו ויסתובבו שוב כדי שיוכל לכתוב על הבלוק את התוצאה, נטש את העמדה.

"סליחה. זו שיחה שאני חייב לענות."

הוא הוציא מכיס הטרנינג את הסלולרי וענה, "הלו?". אחר כך הוא הסתובב והמשיך לשוחח בפינת האולם, הרחק מטווח שמיעה.

המתח נשבר בקרב הנבחרת, והבנים והבנות התחילו לדבר בינם לבין עצמם ולצחוק. גם השחיינים שהיו מוכנים לזנק בפוזת רצינות תהומית של פסלי שיש, נראו כי הוקל להם. הבחורה הבלונדינית שחיכתה על המקפצה התחילה לשיר לעצמה.

"גבי!" קספר צעק לפתע.

גבי הייתה עסוקה באותם רגעים בלהגיע ל350 מטר. גם היא וגם רועי המשיכו לשחות בשיא הכוח, למרות שהם הבחינו שקספר לא נמצא שם לתעד אותם ואת התוצאה.

"גבי!" הוא צעק לה שוב. הפעם היא שמעה. היא צעקה לו תוך כדי שחייה, "מה?".

"צאי מהמים." קספר פקד עליה.

הנבחרת השתתקה באחת. גבי, שבדיוק הגיעה אל הקיר, הוציאה ראש מהמים וניערה את צמתה, משפריצה רסיסי מים לכל עבר.

"מה קרה?" היא שאלה, מביטה לאחור בחשש על רועי, שהמשיך לשחות כרגיל. הוא כנראה היה ממשיך לשחות גם אם התקרה הייתה מתחילה לקרוס פנימה.

"הפגישה עם הספונסרית שלך," אמר קספר, "הקדימו לך אותה."

"אה. למתי?"

"לעוד רבע שעה. לכי להתארגן בבקשה."

גבי השתתקה. כל הנבחרת הביטה בה כשהיא יצאה מהמים דרך הסולם, מתנערת ואוספת את המגבת שלה מעל כיסא פלסטיק בצד האולם. היא השתחלה לכפכפיה ולבשה את הסווטשירט והמכנסיים שלה בדממה, ובקושי הצליחה להגיד "ביי" חלוש כשנעלמה אל תוך המסדרון המואר בדרכה החוצה.

[לפרק הבא...]

זהו להפעם! אשמח לשמוע מכם הארות ותגובות על הפרק ממש כאן :)

מוזמנים להירשם כמנויים אם אהבתם.

עריכה: תודה רבה לכל מי שעזר לפוסט להגיע לרשימת הפוסטים החמים של ישרא:

3>

ז'ול