מים שקטים - סיפור בהמשכים

הערת הכותבת: אם הצטרפתם לכאן עכשיו, ממליצה לכם לקרוא קודם את הפרק הראשון.

הוא קצר ויש עליו פידבק טוב, וזה יעזור לכם להיכנס לסיפור :) קריאה נעימה!

תקציר הפרק הקודם: גבי, שחיינית תחרותית בת 16 המתאמנת בפנימיית הספורט נצח-און,

נקראת על ידי המאמן שלה לצאת מהמים באמצע אימון הבוקר השגרתי בשביל לפגוש את הספונסרית שלה,

אלכסנדרה. מטרת הפגישה הספונטנית אינה ידועה.

פרק שני - הספונסרית

כשגבי יצאה אל המסדרון שטוף השמש, כל הרוגע והניתוק שהשרתה עליה תחושת המים עד לפני דקות ספורות התפוגגו כלא היו. במקום זאת, היא מצאה את עצמה פוסעת לעבר כרי הדשא והמבנים הצבעוניים של הפנימייה כשמוחה טרוד במחשבות. למה הספונסרית באה לבקר אותי היום? ואיך זה שהיא כאן כל כך מוקדם?

גבי נעצרה והביטה בנערים ובנערות שכבר התחילו לצאת מדלתות המעונות ולרדת במדרגות הברזל אל המדשאות והשבילים שביניהם. כולם היו לבושים בלבוש ספורטיבי, מפהקים, שיערם מבולגן משינה ארוכה, אך יחד עם זאת, הם חייכו והתבדחו, דוחפים מרפקים ומנסים לגנוב כדורי טניס ולפתוח חלוקי מגבת זה לזה בזריזות ידיים של נערי פנימייה. עוד בוקר שגרתי ב"נצח-און".

"גבי!" קולו הצרוד והעליז של דור, בחור בלונדיני שאחז מחבט טניס על כתפו, הקיץ את גבי מחלומותיה.

"דור, היי."

"מה זה, אימון בליץ היום? איך את כבר כאן בחוץ?" הוא שאל וקרץ לה.

"הלוואי. יש לי פגישה עם הספונסרית."

"אוו. אלכסנדרה סלמנדרה."

"שש..שתוק... כמו שאני מכירה אותה היא בטח שלחה כבר חמישה סמויים לבלוש כאן לפני שהיא באה."

דור צחק.

"מאבטחים סמויים, הא? ואיך בדיוק לדעתך הם יסתוו? -

היי, שילר! אתה מאבטח סמוי היום במקרה?"

"אחי?" אמר הנער הקרוי שילר, שהיה עטוף בחלוק מגבת, והסתובב אליהם בגבות מורמות.

"כך חשבתי." אמר דור.

"הלוואי שזה היה מצחיק, דור." אמרה גבי. "אבל אני מפחדת שאולי היא לא מרוצה, או ש-"

"די, נו. אל תשחקי אותה צנועה", אמר דור והניח יד על כתפה. "את בשיא שלך".

"היי דור, אתה מתכוון לחבוט בכמה כדורים היום או שזה לא בסקג'ואל?" נשמע קול נשי מרחוק ותפס מיד את תשומת לבו של דור.

"זזתי. אל תתני לאלכסנדרה לייבש אותך." דור אמר כשהוא אוחז בקווצה משיערה הרטוב של גבי. הוא השתהה לרגע, כמו לומד את תחושת שיערותיה על אצבעותיו, ואז שמט אותן ורץ קדימה בשביל.

בפנימיית "נצח-און" לא היו הרבה חדרים רשמיים. הריהוט היה לרוב ספרטני. גם החדרים של הרופאים והתזונאים הכילו בקושי שולחן פורמייקה פשוט וכיסאות מהדגם הזול ביותר שניתן למצוא בחנות לציוד משרדי. החדר היחיד שהכיל יותר מזה היה חדר המורשת של נצחיה זרקה, מקימת ונשיאת הפנימייה הראשונה.

שם חיכתה אלכסנדרה, הספונסרית, לגבי.

כשגבי נכנסה עיניה כאבו. היא עברה מהשבילים שטופי השמש היישר לחדר שתריסיו מוגפים והחושך בו עבה כל כך, שהיה אפשר לנשום אותו פנימה ולהרגיש איך הוא יורד בריאות באיטיות מכבידה. עוד לפני שהספיקה להרגיל את אישוניה לאפלה ולהבין היכן היא בדיוק עומדת, נשמע קול צרוד ממעמקי החדר.

"גבריאלה. כמה זמן לא התראינו יקירה. כמה זמן."

פסיעות ממסמרות של עקבים דקים צלצלו באוזניה של גבי. היא לא אהבה שקוראים לה בשמה המלא. זה הזכיר לה כמה היא, עדיין, זרה כאן. דמות מוגבהת, שהיתמרה לגובהה של גבי באמצעות נעליה, נגלתה תחת מעט האור שחדר דרך הדלת הפתוחה קמעה.

"היי סנדרה. טוב לראות אותך" גבי קראה לאלכסנדרה בשם החיבה שלה, ואנסה את עצמה לחייך. שפתיה התעקלו, אך היא לא הצליחה לחשוף שיניים.

אלכסנדרה רכנה לעברה והעניקה לה חיבוק כפוי, שרשרת הפנינים הארוכה שלה מתנחשלת ומדלדלת קדימה ומאיימת להיכרך סביב צווארה של גבי כלפיתת צפע.

"אני כל כך שמחה שאנחנו נפגשות היום." אמרה אלכסנדרה.

מהקצה השני של החדר, נשמע כחכוח גרוני עז.

"מה איתך, אתה הרי יודע שמותר לדבר בלשון רבות אם יש רוב של נשים בחדר." גיחכה אלכסנדרה והמשיכה, "גבי, תכירי. מני גזלר, ממלא מקומי במכון ישראטק."

"נעים להכיר מני," אמרה גבי לדמות הגברית הגבוהה שהתקרבה אליהן, אל פס האור שהשתרך מהדלת אל רצפת הפרקט המבריקה. הם לחצו ידיים לשנייה חולפת ומני אמר: "שמעתי עלייך רבות. אומרים שאת הבטחה למדליה" הוא חייך אליה. הפעם גבי הצליחה לחייך גם עם שיניים בחזרה.

אלכסנדרה עמדה בצד והביטה בהם בשקט, אך לא לזמן רב.

"שבי גבריאלה, שבי. למה אנחנו לא יושבות? קחי כיסא משם."

גבי נחתה על כיסא מרופד וגבשושי, המושב הראשון שמצאה. מני ואלכסנדרה התיישבו על ספה מוארכת ממולה. גרגרי האבק שהתערפלו דרך פס האור שיוו לפניהם מראה מטושטש. גבי שפשפה את עיניה, רגילה לשיבושים בראייה אחרי משחים ארוכים עם משקפת שלא מצליחה לחסום באופן הרמטי את הכלור מלחדור לעיניים.

"תאמרי לי," פתחה אלכסנדרה, "מה שלום אביך?"

גבי שתקה.

"אני שואלת מכיוון שאני מסוגלת לעזור לך. לעזור לכם. את יודעת."

"הוא עדיין מקבל טיפולים בבית החולים. שלוש פעמים בשבוע." אמרה גבי ביובש.

"אני מצטערת לשמוע."

גבי לא ענתה.

"את יודעת, בתור נשיאת מכון ישראטק, אני גם אחראית על מחלקת ישראטק רפואה שאצלנו. את יודעת מה ישראטק רפואה מייצרים?"

"אממ... לא ממש..." גבי ניסתה להיזכר תוך כדי שענתה.

"הרשי לי לספר לך. ישראטק רפואה היא כיום היצואנית מס' 1 של תרופות לחו"ל. בין השאר, אנחנו מייצרים גם תרופות פורצות דרך לטיפול ב...סרטן."

גבי התכווצה בכיסא הגבשושי, מה שרק גרם לה לשקוע בו עוד יותר.

"אני יכולה להעניק לאבא שלך את התרופה שהוא זקוק לה. היא תהיה יעילה מאוד בשילוב עם הטיפולים. יש אחוזי הצלחה של 90% במחקרים שערכנו עד כה."

"אני... את לא צריכה..."

"אני יודעת שאני לא צריכה. אבל אני רוצה." אמרה אלכסנדרה וקמה מהספה, מתקרבת לגבי ורוכנת ליד כסאה, "אני רוצה לתמוך בך בכל האמצעים שברשותי כדי שתהיי פנויה נפשית להתאמן הכי טוב שאת יכולה."

"זה... מאוד נדיב מצידך, סנדרה." גבי אמרה. אבל משהו הרגיש לה לא טוב, והבטן שלה התהפכה מבפנים.

אלכסנדרה חייכה ונעמדה שוב.

"בשמחה. יש רק דבר אחד שאני ארצה לבקש ממך בתמורה."

"מה זה?" שאלה גבי.

"אני ארצה שתשתתפי במחקר פורץ דרך של ישראטק רפואה." אמרה והישירה מבט אל גבי. "לא מדובר בסתם מחקר, גבריאלה יקירתי. העניין כאן הוא במשהו שמסוגל לעזור לך לשפר את ביצועייך במאות אחוזים - כבר באליפות השחייה הבאה."

גבי הרגישה איך מוחה מתמלא בעננים. לשפר? ביצועים? מאות אחוזים? אבל... הרי שום דבר לא מגיע בענף הזה סתם כך, בלי עבודה קשה. אלא אם כן... לא, אבל זה לא יכול להיות... וזה לא חוקי בכלל...

"אני אצטרך את המחויבות הבלתי מעורערת שלך לפרויקט. וגם שתחתמי על כתב סודיות, כמובן."

"קספר יודע?"

"זה לא קשור אליו."

למה אני לא בבריכה כמו בכל יום רגיל בשעה הזאת, גבי תהתה.

"את מתכוונת לתת לי סמים? יגלו את זה כבר בבדיקה הראשונה, הם מאוד מחוכמים היום, ובודקים אותנו כל הזמן."

"גבי, גבריאלה. אני נראית לך טיפשה? ודאי שאני לא מתכוונת לתת לך משהו שיעלו עליו בבדיקה. כל מה שאני רוצה לתת לך, בסך הכול, זה מים."

"מים?" גבי שאלה. כאילו שאין לי מספיק מזה, מהבוקר עד הלילה בבריכה, חשבה.

"כן, מים מטהרים. זה לא קונספט שמוכר למדע או למדינות אחרות, בינתיים, אבל אני חושבת שאוכל להסביר לך את הרעיון הכללי. בואי נראה. שמעת פעם על הומיאופתיה?"

[לפרק הבא...]

עד לכאן הפרק השני.

תגובות? דעות? :)

תוסיפו את הבלוג לקבועים כדי להתעדכן בקלי קלות אם אהבתם...

ז'ול