מים שקטים - סיפור בהמשכים

כמה טוב לעדכן כאן שוב!!!

טוב, שנתחיל?

פרק תשיעי - חופשי זה לגמרי לבד

"ארבע פיצות משפחתיות בבקשה. שתיים עם זיתים ופטריות, שתיים בלי כלום."

קטיה די, המתעמלת האמנותית הדקיקה, אמרה בקול בוטח למוכר מאחורי הדלפק. המוכר הרים גבה עבה ומחוררת בפירסינג כסוף טבעתי, ושאל:

"את בטוחה שתאכלי לסחוב את הכול לבד?"

"הו, אל תדאג. אני לומדת בפנימיית ספורט. יש לנו אימונים מיוחדים של סחיבת קרטוני פיצה, ובסוף יש טורניר." 

המוכר פנה לתנור לחמם את הפיצות המבוקשות.

"פנימיית ספורט, אז מה... את מנצח און?" שאל כשכף הברזל שהחזיק בידו הכתה באבני התנור מבפנים, בודקת את הטמפרטורה.

"מה? לא שמעתי."

"שאלתי אם את לומדת בנצח און," חזר המוכר על השאלה כאשר חזר מן התנור למולה, נשען בפלרטטנות על אדן הזכוכית.

"אהה. כן."

"ויש לך חבר?" המשיך לתחקר.

"לא." ענתה קטיה, "אבל יש לי מדליות." חייכה.

"ופיצות! נו אחי, מה עם האוכל? אני מת להעמיס." היה זה קולו של שילר הג'ודוקא שנכנס ונעמד לצדה של קטיה, מניח יד על כתפה ומצמיד אותה אליו לעיניו של המוכר, שכבו באכזבה.

"אז את רוצה להגיד לי שהוא לא החבר שלך?" שאל המוכר ומיד הסתובב כדי להתחיל להכניס את הפיצות מהתנור לקרטונים.

"מי זה הוא?" שאל שילר, שאף לא היה מודע לשיחה שהתנהלה בין המוכר לקטיה טרם נכנס לפיצרייה.

"שילר הוא אח," אמרה קטיה וליטפה את בלוריתו של שילר, מכווצת את אפה ועיניה בחיוך אינפנטילי.

"אח. אני מבין. בתיאבון שיהיה לכם, אחים." אמר המוכר וטפח על ערימת הקרטונים המהבילים, מרים שוב גבה.

"איזה שיהיה? היה! עוד שתי דקות כבר לא היה כאן כלום, לא פירור ולא זית." קרא שילר בקול ואסף את כל המגשים לבדו, שועט החוצה אל החבורה שכבר תפסה ספסל מתכת ארוך לעצמה ודפקה באצבעות - מכיוון שלא היה סכו"ם בנמצא - על משטח הפלסטיק, מחכה למזון בקוצר רוח.

קטיה מצידה, יצאה בצעדיה העקמומיים, מעיפה מבט אחרון לעבר המוכר, שהגבה המנצנצת שלו עוד טרם שבה למקומה.

**

"אוכל!" נשמעה שאגה כללית מכיוון השולחן כששילר וקטיה התקרבו אליהם עם הפיצה. שילר הניח את השלל הלוהט, מפזר את המגשים באקראי. תוך שניות ספורות, במהירות מנפצת שיא, נפתחו הקרטונים בזה אחר זה, וסלייסים של בצק, רוטב וגבינה צהובה נתלשו ממקומם בידיהם הרעבות של הספורטאים הצעירים.

"אחח, ערב חופשי." מלמל דור בין הביסים שמתחו קורי גבינה בין שיניו. "מישהו זוכר מתי הפעם האחרונה שיצאנו?"

"אתה בטח לא, כי חטפת מאז במוח כבר כמה כדורי טניס מאוד כואבים." אמרה גבי.

כולם צחקו.

גבי סידרה את סלייס הפיצה שלה על מלבן קרטון לבן ופערה את פיה, מתכוננת לנשיקה מתוקה ומשביעה. היא נטלה את הביס הראשון מהבצק, אך רטט חזק בכיסא המתכת שלה הפריע לה להמשיך לנגוס. חסרת סבלנות, גבי שלפה את הסלולרי מכיסה. הודעה האירה את המסך. גבי קראה בלבה:

גבריאלה. מחר פגישת ההזרקה הראשונה. אבקשך לצום עד הבוקר, זה קריטי.

אלכסנדרה.

גבי עמדה לפלוט את הביס היחיד שהספיקה לקחת מהפיצה. צום? עכשיו?? האינסטינקט הראשוני שלה היה לכבות את מסך הסלולרי ולהמשיך לזלול כאילו לא קראה את ההודעה הזו מעולם. אך לאחר כמה שניות של כעס, ההבנה שקעה בה. גבי ראתה למול עיניה את אביה הגוסס בבית החולים, את החוזה, את אלכסנדרה ואמיתי מישראטק רפואה. היא חתמה על החוזה. היא מוכרחה לכבד אותו. היא רוצה להציל את אבא.

וכך, בזמן שכל החבורה עמלה במרץ על חיסול מדויק של פלטות הפיצה, גבי בהתה בהם ולא הכניסה ביס נוסף לפיה. גם כאשר הרוק שלה כבר יבש, היא לא ניגשה לקנות פחית קולה, או בקבוק מים, כי היא לא הייתה משוכנעת אם מים לא מטוהרים נחשבים הפרה של הצום בעיני הספונסרית אלכסנדרה, ולא היה לה כוח נפשי לסמס ולשאול אותה בכלל.

למזלה של גבי, אף אחד לא שם לב לצום שנכפה עליה באמצע הסעודה. אפילו דור, שהיה רגיש וחד-אבחנה כלפי גבי בדרך כלל, ריחף על גבי ענני הפיצה אי שם ברקיע הפחמימות השביעי. והוא לא היה היחיד. שילר, קטיה, והשחיינים - נסטיה, שובל ודנה מנבחרת הבנות, ורועי, יובל ודניאל מנבחרת הבנים - כולם לקחו ברצינות את משימת האכילה הקבוצתית. אין ספק שזר שהיה מתצפת עליהם היה משוכנע שמדובר בחבורת נערים מורעבים שברחו מהבית. ואולי זה לא היה רחוק מהאמת כל כך.

"ואוו, אני מפוצץ. לדעתי אני שבע עכשיו לפחות לשעה הקרובה." אמר רועי, קפטן נבחרת הבנים, וחיוכו נמחה מפניו רק כאשר בחלוף רגע הוא השמיע גרפס רועש באופן מגוחך.

"אני מקווה שאתה זוכר שבטירונות לא מחלקים פיצה," אמר יובל, שחיין מנבחרת הבנים שלמד עם רועי יחד בכיתה י"ב.

"איזו טירונות?! אני נוסע להתאמן בקולג' בארה"ב ישר אחרי הבגרות האחרונה."

"זהו, אתה הולך לפי שיטת פלג?" קנטרה נסטיה.

"מה הקשר פלג... עשו את זה שחיינים בנצח-און עוד הרבה לפניו."

"אבל זה לא מה שקספר היה רוצה בשבילך!" התערבה שובל, שחיינית הנבחרת.

"למי אכפת מקספר. סורי אנשים, אתם צריכים להבין שקספר הוא רק מאמן אחד, ויש עוד הרבה בחוץ. תמיד שחיינים עברו להתאמן באמריקה. אנחנו חושבים שאנחנו מגניבים, אבל כשאתם באים לתחרות זה מובן לגמרי - ישראל היא פרובינציה. אז פלג עשה בשכל שהוא עזב, חוץ מהקטע שהוא בחר בקרוליינה. אני בחיים לא אלך לקרוליינה. רק אריזונה או טקסס, קליפורניה ממש אם לא תהיה ברירה. תזכרו מה שאמרתי."

"אתה מוכן להפסיד את הנשף בשביל לעבור לקולג'?" אמר דניאל, השחיין הצעיר ביותר בנבחרת, שלמד בכיתה י"א כמו גבי.

"מוכן, בטח שמוכן. נראה לך שאני צריך את הנשף המעפן שלנו כשיש לי מסיבות בקולג' עם אלכוהול, דאבסטפ ואמריקאיות? חה!"

כל הבחורים הנהנו, השתררה דממה.

"מה איתך גבי," שאל רועי לפתע. "את מתכננת להתגייס או לנסוע לקולג' באמריקה בסוף י"ב?"

"עזוב אותה רועי, היא רק בי"א." אמר מישהו מהם.

"אבל היא תותחית, בטוח כבר התחילו לחזר אחריה מהקולג'ים. נכון גבינסקה?"

"האמת שהחלום שלי זה להיות מש"קית ת"ש" אמרה גבי בניסיון להדוף את רועי ושאלותיו מעליה.

"את?? אני נותן לך מש"קית ממטרות מקסימום." אמר רועי.

"מש"קית בריכות," אמר שילר.

"מש"קית טביעות בפרקליטות הצבאית!" אמרה קטיה וחיקתה אדם טובע, אבל גבי כבר לא שמעה אותה, ורק התרכזה באצבעותיה המפרפרות שהיו עוד מלאות ברוטב פיצה. הפיצה שהיא בקושי טעמה...

"עזבי אותך גבי. תדחי גיוס. בנאדם צריך לנצל הזדמנויות שנותנים לו, גם אם זה אומר לוותר על אושר רגעי וחוויה שהרבה אנשים בגילו חווים מסביב." אמר רועי, והמשיך כשראה שאיש לא מנסה להכנס לדבריו:

"את בטח חושבת שלא אכפת לי מה יקרה איתך, וברמה מסוימת אולי לא-כזה אכפת לי מה תבחרי לעשות בסוף, אבל אני יכול להגיד לך דבר אחד: את שחיינית מחוננת. ושנינו יודעים שאצל שחייניות נשים השיא מגיע בגיל מוקדם יחסית, בטח יותר מוקדם מאצל שחיינים גברים. ככה שאת יודעת, ההחלטה הזו בעצם הרבה יותר קריטית לגבייך מאשר לגביי, או לגבי יובי או דניאל נגיד."

"כן, אתה צודק," אמרה גבי בשיא הרצינות. זה היה באמת נושא שהיא הייתה צריכה לשקול בכובד ראש, אבל לא עכשיו, עוד לפני אליפות ישראל וכשהיא נמצאת בבוץ של ההזרקה מחר בבוקר... "אני מבטיחה לחשוב על זה."

רטט קטע את מחשבתה של גבי. הודעה.

אבקשך גם להיות זמינה מחר תודה אלכסנדה.

"את לא צריכה להבטיח לי כלום," גיחך רועי ושמט את כתפיו באדישות כשגבי הרימה את מבטה בחזרה.

"מה שרועי בעצם אומר זה שאכפת לו מהביצועים של ישראל באליפויות ולא שאכפת לו ממך בתור גבי-גבי." אמר יובל.

"או שכן אכפת לו ממך איפה שהוא בפנים, אבל הוא לא מתכוון להודות בזה כרגע," אמרה קטיה וקרצה לרועי.

שאגות רמות, אם כי חלשות ושבעות יותר מלפני שהתחילו לאכול, נשמעו כאשר רועי החל לנסות לכסות את ראשה של קטיה בקרטון ריק של פיצה וקטיה מצידה ביצעה תרגילי קורה ספונטניים על ספסל המתכת עליו ישבו בכדי להתחמק ממנו.

***

"בוקר אור," קולה של שובל העיר את גבי משנת וואקום. גבי לא חלמה בכלל, והיא לא ידעה אם היא צריכה להגיד על כך תודה או לפחד שמא המוח שלה החל לצנזר מפניה את היכולת לחלום בידיעה שהדבר היחיד שהוא יכול להפיק כרגע הם רק סיוטים נטו.

"אין כאן שום אור, רק חושך." מלמלה גבי והעיפה את השמיכה מעליה. קור מקפיא צרב את כפות רגליה, והבטן שלה הרגישה כמו מרתף ריק.

"בואי, נתאמן מהר ויבוא אור של בוקר." ידה של שובל הגישה לה את בגד הים התחרותי, בגזרה שלמה שהשטיחה את החזה - או שהוא נהיה שטוח משריפת השומן בבריכה עצמה?

"עכשיו זה כבר נשמע יותר אמין." צחקה גבי בלי קול.

גבי, שובל, נסטיה ודנה - השותפות והשחיינות שהתחרו יחדיו בנבחרת, התארגנו בדממה מתורגלת, משתדלות לא לבזבז את מעט האנרגיה עמן קמו על החלפת משפטים או ריבים ספונטניים בשעה כזו.

קצת לפני חמש וחצי בבוקר. קמים כרגיל לאימון השכמה. מרחבי המגורים רק רגליהם של נבחרת השחיינים מנסות להתעמת עם האוויר הקר ולגשש את דרכן בערפל הבוקר.

"אוי לא! שכחתי את הפלאפון בחדר." קראה גבי אל שובל, נסטיה ודנה כאשר ארבעתן פסעו בין גבעות המדשאה של נצח-און. היא נזכרה במסרון האחרון שאלכסנדרה שלחה לה אתמול, וביקשה ממנה להיות זמינה.

"מה חשוב פלאפון עכשיו?" התרגזה נסטיה ששיערה הבלונדיני חרג מגבולות העגבניה שניסתה לגלגל בחשיכת חדרן והתפזר בשוונצים על אוזניה. היא התקרבה לעצור את גבי, שהחלה לפסוע לאחור בחזרה אל החדר.

"די," שובל עצרה את נסטיה בזרועה, מונעת התנגחות פיזית. דנה הניחה יד על כתפה של נסטיה ודרבנה אותה להמשיך הלאה.

"אנחנו נחכה לך באולם גבי." צעקה שובל אל גבי, שהחלה לרוץ במעלה המדשאה אל בניין המגורים.

"אנחנו נהיה באולם גבי. ממש לא נחכה לך." מלמלה נסטיה, אך רק שובל ודנה שמעו את המילים.

 עד לכאן פרק תשיעי... אז מה אתם אומרים? העניינים מתחילים להתחמם :)

אשמח לשמוע כל פידבק, כולל כמה הספקתם להתגעגע בזמן שלא הייתי כאן לעדכן

תצטרפו לפייסבוק של הסיפור כדי להתעדכן מעכשיו - http://www.facebook.com/pages/Silent-Waters-%D7%9E%D7%99%D7%9D-%D7%A9%D7%A7%D7%98%D7%99%D7%9D/405145056206336

אוהבת,

ז'ול