מים שקטים - סיפור בהמשכים

פרק עשירי - ההזרקה, חלק א'

תקציר הפרקים הקודמים: גבי, שחיינית תחרותית בת 16 המתאמנת בפנימיית הספורט נצח-און נפגשת עם הספונסרית שלה, אלכסנדרה. אלכסנדרה מציעה לגבי דיל: לממן את התרופות היקרות להן זקוק אביה החולה, ובתמורה לכך גבי תשתתף בניסוי מסווג במסגרתו תקח "מים מטהרים" - סמים משפרי ביצועים שישפרו את שחייתה. אלכסנדרה נותנת לגבי לחשוב על העניין עד סוף השבוע.

בינתיים, השחיין הבוגר פלג דנינו שחזר מהקולג' בארה"ב מתחרה עם רועי על תואר זכר-האלפא. גבי מחליטה לחתום על החוזה עם אלכסנדרה ולקחת את הסמים, אך דבר לא יכול להכין אותה למפגש הראשון עם החומר...

ברגע שגבי פתחה את דלת החדר, הרגשה רעה כרסמה בבטנה. חושך כחלחל עוד אפף את מיטות הקומותיים של הבנות, את השולחן הפשוט, הכיסא והארון שחלקו יחדיו דווקא די בקלות בהתחשב בכך שרוב ימות השבוע יכלו לדחוס את בגדיהן בתוך תיקי הספורט הגדולים שלהן, ובגדי הים ממילא לא תפסו יותר מדי מרחב אחסון. בזהירות, גבי גיששה את דרכה אל מיטתה, אל המיקום המשוער בו ניחשה שהשאירה את הפלאפון שלה.

גלינג!

הניחוש הגיע לקיצו כאשר המסך נדלק באור לבן ומסנוור. גבי הרימה את כף ידה, אינסטינקטיבית, כדי לא להתעוור מההארה הפתאומית.

גלינג!

בעיניים ממצמצות, היא קראה אך בקושי את כותרת המסרון שהתקבל.

אלכסנדרה

גבי אחזה במוט הברזל של המיטה העליונה והתיישבה על מיטתה התחתונה בתוך כאוס השמיכות. ברצון מינימלי בלבד, ובעצם מתוך נימוס וזהו, היא החליקה את מסך הפלאפון וקראה:

דגיגה! מחכים בקוצר רוח לראותך בחדר המורשת של נצחיה. הצוות כולו מוכן והיום הוא יומך הגדול. סנדרה.

גבי קרסה עוד אל תוך השמיכות, עד שנפלה למנח שכיבה כולל ויכלה להתחפר בהן לגמרי. היא לא רצתה לדעת מה מחכה לה... אבל היא הבטיחה.

תחשבי על אבא, קול שקול, בוגר, הדהד במוחה בכל תוקף, מנסה להטעין בה אנרגיה שלא הייתה. אני חושבת, ענתה, האם הוא היה רוצה את זה בשבילי ... ככה? 

גבי קמה, מדדה באטיות כמו על קביים בלתי נראות. היא סגרה את דלת החדר הדקה והברזלית מאחוריה, ההדף הקל שהטריקה יצרה ממשיך לרטוט לאורך מדרגות הברזל בהן ירדה מן המגורים אל הקרקע. אחר כך חצתה את המדשאה הגדולה בדרך לבניין המנהלה, ובבניין המנהלה פנתה שמאלה אל המסדרון הישן, עד שהגיעה לחדר האחרון. חדר המורשת של נצחיה זרקא.

במפתיע, הדלת הייתה פתוחה לרווחה, וכן אור פלורוסנט רחב מילא את החלל. גבי ציפתה לקבלת פנים אחרת, דיסקרטית יותר, חשוכה... בקיצור, כמו שהיו הפגישות עם פרופ' אלכסנדרה וסרמן, יו"ר ישראטק לשעבר, עד עכשיו.

"אלכסנדרה?" קראה גבי כאשר לא הצליחה לזהות שום איש בחדר מלבדה -

פלאקקקקק. גבי הרגישה כף יד גדולה נסגרת על מפרקי ידיה העדינים, שידעו בעיקר תנועות חתירה. ממעט הנסיון שלה באמנויות לחימה, בעיקר ממה שלמדה מידידיה בפנימיית הספורט "נצח-און", היא לא הצליחה לאתר מחוות הגנה עצמית מהירה מספיק בכדי להעיף את התוקף מעליה.

"מה את עושה?" צעקה גבי בלשון נקבה, על אף שהיה לה ספק גדול מאוד שמא כף היד הענקית והקופיפית שלפתה אותה הייתה שייכת לאישה כלשהי.

"רק תמשיכי לנשום," נשמע קולה של אלכסנדרה מקצהו השני של החדר. אין ספק: היא הייתה כאן איתה, ועם נושא כף היד הקופיפית שהתעקש להחזיק את גבי כמו לוויתן יקר ערך - בגסות האפשרית ביותר. "הכול בשליטה."

"אצלך אולי!" צעקה גבי.

"הירגעי, גברת צרפתי. אני מבקשת ממך. אנחנו צריכים להעלות לך מעט את דופק הלב בטרם נתחיל בהזרקה הראשונה, אבל לא ארצה שתחטפי לי כאן התקף היסטריה."

גבי לא השתכנעה. היא נאבקה ונאבקה בלופת האימתני, שכנראה היה סוג של רובוט כיוון שהיא בקושי יכלה לשמוע את נשימתה מאחוריה, והוא אף לא פצה את פיו לרגע או הרפה את אחיזתו מעט, ולו בשביל לחטט באף באחד מידיו.

"טוב. זה מספיק להפעם." ציוותה אלכסנדרה ויצאה מבין הצללים, מתוך חדר הגביעים החשוך שבחדר המורשת. הלופת שחרר את אחיזתו בידיה תוך חלקיק השניה ונעלם בדלת כשרק חולצת הפולו הירוקה שלגבו ומכנס בצבע חאקי נתפסו במבטה הזועם של גבי.

"גבי - ד"ר סאסי. נדמה לי שכבר הכרתם?"

ד"ר אמיתי סאסי פסע אל עבר גבי בצעד בוטח, והושיט את ידו ללחוץ את ידה. אך גבי לא הושיטה לו יד. היא חששה שמא אם תשלוף את אחת מידיה, זהעלול להיגמר בסטירה, במקרה הרגוע. ד"ר סאסי שמר על קור רוחו והחזיר את היד לכיסו, מפשפש אחר דבר מה.

"בואי אחריי, בבקשה, " הורה הד"ר בקול שקט, אפאתי כמעט. הם צעדו לכיוון חדר הגביעים שלושתם, כשאלכסנדרה מרימה את המתג וד"ר סאסי וגבי נכנסים לבדם.

חדר הגביעים. גבי מעולם לא הייתה בו מקודם. לרוב, גם חדר המורשת וגם חדר הגביעים היו נעולים על בריח. ברבות שנותיה בפנימייה גבי למדה שיש רק זמן אחד בו נכנסים - או מנסים, לפחות - לחדר המורשת. זה קורה בערב יום העצמאות, כאשר אנשי הסגל עוזבים את הפנימייה לטובת גישה לתצפית טובה יותר לזיקוקים מצוקי הכורכר שבפארק הטבע הסמוך. על פי המסורת, הנערים והנערות הבוגרים ניסו להיכנס אל תוך חדר המורשת, חרף הבריח שנעל אותו והאזעקה שסופר כי תמיד מופעלת ומהבהבת. כאות לניצחונם על איתני הטכנולוגיה הללו, היו צריכים הנערים והנערות להביא עמם בחזרה אל הפנימייה ואל הנערים והנערות הצעירים מהם קמע כלשהו שיכל להגיע רק ממקום כמו חדר המורשת של נצחיה זרקה. או ליתר דיוק, מתוך חדר הגביעים שבתוך חדר המורשת.

בכל שנותיה של גבי צרפתי בפנימיית "נצח-און", זכורה לה רק פעם אחת, בשנתה השנייה, בה צלחו הנערים והנערות הבוגרים את האודיסאה אל תוך חדר המורשת של נצחיה זרקה. גבי יכלה לזכור על עורה את הרגשה הציפייה וההתרגשות העצומה שאחזה בה - וככל הנראה, גם בחבריה - כאשר חיכו רועדים מקור על הדשא הרטוב מהממטרות באמצע הלילה, וכיצד ניעורו למראה הנצנוץ הזהוב של גביע שצורתו נראתה מיושנת מעט אך נצנוצו היה זהוב ומבריק כשל גביע נצחון חדש וחדיש.

"יצא לך כבר להיות פעם בחדר הגביעים?" שאל ד"ר סאסי. גבי הבחינה כי הוא עומל על ערכת בדיקות קטנה שאופסנה בתוך מזוודה מתכתית שאוחסנה בתורה בתוך תיק עור מזוודתי.

"לא. אף פעם. אבל שמעתי ור.. סיפורים."

" אני מתאר לעצמי. אחרי הכול, את כבר ... כמה שנים בנצח-און?"

" חמש. חמש שנים. " אמרה גבי, חצי לו וחצי לעצמה.

"הבנתי אותך. טוב. אני מהמר, שאף פעם בחמש חייך בנצח-און, לא ראית את זה."

חוזרת לפרסם פרקים!

אשמח לשמוע מכם בתגובות.