מים שקטים - סיפור בהמשכים

פרק שמיני - חוזה לכי ברחי

"מה זה?" שאלה גבי. "מה עוד לא סיפרת לי?"

"אה, אל תתרגשי כל כך, גבריאלה." אמרה אלכסנדרה וחייכה מבעד לעלטה, "לא מדובר בעניין שסותר את מה שכבר דיסקסנו. רק רציתי להפנות את תשומת לבך לתהליך הכולל של לקיחת המים המטהרים."

גבי הייתה יותר מבולבלת ממה שהייתה לפני חצי דקה תמימה. וזו לא הייתה נקודת פתיחה טובה בכלל.

"ובכן, יקירתי, כמו שהבנת נמצא איתנו אמיתי, ראש ישראטק רפואה. בהתייעצות שלי עם אמיתי, החלטנו שמכיוון שכדי להגיע לתוצאה אופטימלית בשימוש במים המטהרים, צריך לוודא שרמת המטהרים בדמך קבועה, אנחנו נצטרך לבקר את צריכת האוכל והשתייה שלך."

"אוקיי. אני אוכלת בפנימייה." אמרה גבי ביובש.

"ברור. זה מה שהופך את העניין לפשוט לנו, יחסית. דיברתי כבר עם גורמים בחדר האוכל והם יטפלו בעניין. נדאג שיהיה לך את סוג המזון לו את זקוקה."

"אבל... חשבתי שזה סוד, שאסור לאף אחד לדעת..."

"כשאני אומרת שדיברתי עם גורמים, אני לא מתכוונת שזה נכנס לפרוטוקול. עשיתי זאת בדיסקרטיות."

"אהה."

"את מנת הירק, החלבון והפחמימה שלך את תקבלי בצלחת מיוחדת החל מעכשיו. הצלחת תסומן במשולש זהוב בקצה. הוא יהיה זעיר ורק את תבחיני בכך. המשולש יצויר על הצלחת בטוש מחיק, כך שתוכלי למחות אותו באצבעך ברגע שתקבלי את הצלחת."

"טוב..." אמרה גבי. זה נעשה מוזר, חשבה.

"בחוזה כתוב כי אסור לך לאכול מחוץ לפנימייה במשך ימות השבוע. במקרים חריגים, אנא התייעצי איתי. מובן?"

"מובן." ענתה גבי.

"והכי חשוב, כמובן. עניין המים. מי השתייה שלך. מעכשיו, נספק לך בקבוקי מים מטוהרים. את תשתי מהם במשך כל היום, גם בחדר האוכל. פשוט מאוד, מלאי את המיימיה שלך בהם."

"מיימיה," גבי חזרה אחריה כלא מאמינה.

"כן, מיימיה. את הרי סוחבת איתך מיימיה לבריכה, לא? מעכשיו גם לחדר האוכל."

שקט השתרר בחדר האפל. מני כחכח בגרונו, משחרר מעט את העניבה הצהובה שענב על הצוואר.

"טוב. לעניינינו. החוזה - " אמרה אלכסנדרה ושלפה עט נובע פשוט של פיילוט מחזייתה. גבי הרימה גבה. "מני, אמיתי, התבוננו בגבריאלה בזמן שהיא חותמת, מכיוון שאתם העדים. לאחר מכן, נחתום שלושתנו על החוזה ונוכל לעבור לתכנון החלק לו חיכיתי - תהליך הביצוע."

גבי קראה בעיון את העמוד הראשון, סרקה בעיניה את העמוד השני ועל היתר רפרפה באגביות כעל דפי פרסומות במגזין זוהר.

הם הביטו בה, מחכים.

גבי הפכה את הדף הלפני אחרון, ואז הגיעה לעמוד החתימות. בראש העמוד התנוסס תאריך היום ותחתיו פסקה מסכמת של התנאים שהוסכמו. בקצה הדף חיכו השמות.

               פרופ' אלכסנדרה וסרמן                     ד"ר מני גזלר                 ד"ר אמיתי סאסי

תחתיהן, בגופן הגדול והבולט ביותר נכתב שמה:

גבריאלה צרפתי

גבי אחזה בעט והשתדלה שלא לרעוד. היא הריצה בראשה את הפעם האחרונה שחתמה על מסמך. איך החתימה שלי נראית בכלל? היא ניסתה להיזכר ולא יכלה. לבסוף, השיקה את העט לדף ובפרץ דיו שבקע גם מהעט וגם מתוכה, כתבה את שמה הפרטי בלבד, וסיימה כשיתד הה"א בסופו התנחשלה מעל לשאר האותיות בגל מגונן. זה גרם לה להרגיש מוגנת, ולו לשנייה, עד שאלכסנדרה חטפה מידה את הדף.

"נהדר, נהדר," מלמלה אלכסנדרה וחתמה בעצמה, מושיטה את הדף לאמיתי ומני שחתמו מיד אף הם.

כולם לחצו ידיים והחליפו חיוכים. 

"בכל מקום אחר הייתי מציעה שנרים כוסית, אבל אל תדאגו, אנחנו נחגוג כבר בהזרקה הראשונה."

"הזרקה?" תמהה גבי. אולי היו סעיפים בחוזה שהייתי כן צריכה לקרוא ביתר תשומת לב?

"אה, זה סתם ביטוי," צחקה אלכסנדרה. "נו, אנחנו גורמים לך שתצטרכי להשלים הרבה חומר. לכי לשלום, דגיגת זהב."

בצעדים כושלים, גבי יצאה מחדר המורשת של נצחיה זרקה, מותירה את אלכסנדרה, מני ואמיתי ללהג בחשיכה החלקית ולהתבדח. השעה אכן הייתה שעת בית-ספר, ושעת מתמטיקה ליתר דיוק. מוחה אמר לה להיכנס לכיתה ולהתנצל על שאיחרה, אבל רגליה נשאו אותה למקום אחר לגמרי: לחדר המגורים המשותף לה ולקטיה.

גבי פסעה בשביל האבנים הקטנות עד למבנה המגורים, עלתה במדרגות הברזל החיצוניות ופתחה את דלת החדר. היא שמטה את הילקוט מעליה וסגרה את הדלת. כל עייפות ההתלבטות של השבוע צנחה עליה באחת כשהיא נשכבה במיטה עם בגדיה, מניחה כרית תפוחה מעל ראשה ואוטמת את העולם החיצוני מלחדור פנימה.

לישון... לחדול... לישון... לא עוד.

"גבי! גבי, קומי. יש חדשות!"

"מה זה, מה קרה?"

גבי העיפה את הכרית התפוחה מפניה. מעליה גהרה שובל, אחת משחייניות הנבחרת.

"קיבלנו ערב חופשי, גבי! את מאמינה?"

"לא... באמת? ערב חופשי?"

"כן, גבי, כן!" אמרה שובל וניערה אותה קלות בכתפיה. אבל גבי לא הצליחה לחייך או להפגין התלהבות כלשהי. שובל קימטה את מצחה בבלבול נוכח האדישות הזו ושאלה, "מה, את לא שמחה?"

"למה שהיא תהיה שמחה," נשמע קולה הרוטן של נסטיה, השחיינית, "אם היא החמיצה גם את חדר הכושר וגם את אימון הערב היום..."

"מה?" גבי קמה בבהלה. היא מעולם לא הייתה מפספסת אימונים, גם לא כשמתחה גיד או שברה אצבע בכף הרגל. "מה השעה עכשיו?"

"שש וחצי בערב" אמרה שובל. גבי הביטה בחלון. היא כנראה באמת ישנה הרבה זמן, כי בחלון כבר ניבט ערב חשוך, שמיים בכחול כהה ובהם משיחה דקיקה של לבן - הירח.

"איזה מוזר, ישנת כל הזמן הזה? הייתי משוכנעת שנסעת לבקר את אבא שלך או משהו..." אמרה שובל. "את מרגישה טוב?"

"כן כן, אני אחלה. פשוט נרדמתי, לא יודעת מה קרה לי."

"אוי, קטני. את בטח תשושה מכל העניין עם אבא." אמרה שובל וחיבקה את כתפיה של גבי. מעבר לחיבוק, גבי ראתה את קטיה די מרימה גבות ומגלגלת עיניים. לרגע גבי ייחלה שהעיניים שלה ייתקעו שם, כך שהיא לעולם לא תצטרך לפגוש את המבט הירוק-ארסי הזה שוב.

"בשבע וחצי קבענו לקחת אוטובוס לעיר כולנו. כל הנבחרת זאת אומרת. תבואי?" שאלה שובל.

"ברור שאני באה." אמרה גבי בקול חלוש.

"ותביאי מספיק מזומן, בדוק נשב ונאכל איזה פיצה או המבורגרים ביחד."

"אחלה," אמרה גבי וקמה מהמיטה, ממהרת לשלוף מתיקה מכנסי סקיני אפורות ולהשתחל אליהן.

"וואו, איך אני רעבה," נפתחה דלת החדר ודמות זעירה עם צללית תלתלים מסביב לראשה נכנסה פנימה. זו הייתה קטיה בי, המתעמלת האמנותית.

"לא את," צחקה שובל. "רעבה עלק. בסוף גבי תגמור את הסלייס פיצה שלך, כרגיל."

כולן צחקו.

לפתע נשמעה דפיקה בדלת.

"מה זה, התחנה המרכזית עברה לכאן ולא סיפרו לי?" אמרה נסטיה די בעצבים והתכוננה ללחוץ על הידית כשנשמעה קריאה מעבר לדלת.

"בנות, אתן לבושות?" זה היה קול גברי צעיר, צרוד מעט שוודאי התחלף לא מזמן, על התפר בין נער לבחור.

"לאאא, כולנו כאן בתחתונים וחזיות!" צעקה שובל.

"רק בחזיות!" צעקה קטיה בי.

נסטיה פתחה את הדלת ויצאה מהחדר, מרעישה בצעדיה על מדרגות הברזל. הדלת שהותירה פתוחה מאחוריה גילתה את פניו של דור.

"היי," אמר דור.

"היי," אמרה גבי. שאר הבנות שתקו, ורק קטיה בי נופפה לדור בנימוס.

"אני יכול לגנוב אותך לכמה דקות?" דור שאל את גבי, מחווה בעדינות לכיוונה עם כף ידו הפרושה.

"כמה דקות זה בסדר."

"רק תחזיר אותה בזמן לפיצה!" אמרה קטיה.

"ברור קטיה. אל תדאגי. אחרת מי תסיים לך את הסלייס?"

הבנות צחקו, וצחוקן המשיך להדהד גם כשדלת החדר נטרקה מאחור, משאירה את דור וגבי לגמרי לבד בקצה גרם מדרגות הברזל, מביטים זה בזו באור הירח שזרח על פנימיית נצח-און.

[לפרק הבא...]

פרק שמיני! ווהו :)

דעות? תגובות?

שלכם,

ז'ול

הערת הכותבת: אם הצטרפתם אלינו עכשיו, מוזמנים לקרוא קודם את הפרק הראשון.

הוא קצר ויש עליו פידבק טוב, וזה יעזור לכם להיכנס לסיפור :)

תקציר הפרקים הקודמים:

גבי, שחיינית תחרותית בת 16 המתאמנת בפנימיית הספורט נצח-און, נפגשת עם הספונסרית שלה, אלכסנדרה. אלכסנדרה מציעה לה לממן את התרופות היקרות להן זקוק אביה החולה. בתמורה לכך, גבי תיאלץ להסכים להשתתף במחקר בו תקח סמים משפרי-ביצועים. גבי טרם קיבלה החלטה ואלכסנדרה מקציבה לה עד סוף השבוע לכך. בינתיים, פלג דנינו, שחיין בוגר, חזר מהמכללה בחו"ל כדי להתאמן עם הנבחרת הצעירה לאליפויות הקרובות ושובו מפר את האיזון בפנימייה. פלג מערער את בטחונו של רועי אך מחזק את ידיה של גבי. גבי, מצידה, מנותקת מהמציאות ועסוקה רק בדילמה שלה בטרם תפגוש את אביה בבית החולים.

פרק חמישי - אבא

הנסיעה באוטובוס בצהריים לבית החולים הייתה מייגעת. החום, הטרטור של הרכב המיושן והמסלול הקבוע שגבי נסעה לפחות פעמיים בשבוע בחודשים האחרונים, כולם הצטברו לכדי סיוט לאור יום. ובכל זאת, היה יתרון אחד משמעותי לעניין הנסיעה - זמן איכות של גבי לבד עם עצמה. מותרות שאף פעם לא הצליחה להשיג בתוך השגרה הרועשת והסביבה הלוחצת של נצח-און וחיי הפנימייה.

גבי התיישבה בספסל האחורי כשגבה שעון אל החלון הצדי ומתחה את רגליה הארוכות קדימה, פורשת אותן על שני המושבים שלפניה. היא השחילה אוזניות לאוזניה והפעילה את נגן המוזיקה בסלולרי. בזמן שהפלייליסט עלה, היא פתחה את היומן והביטה מה מצפה לה הלאה בתקופה הקרובה.

אצבעה של גבי סרקה את הימים העתידיים, מחפשת אקשן. בכנות, לא היה לה הרבה למה לצפות בחייה. כמות האירועים המשפחתיים הייתה אפסית, מהסיבה הפשוטה שמלבד אביה לא הייתה לגבי בארץ שום משפחה. החברים היחידים שלה בשנים האחרונות היו מהפנימייה, ורובם ניהלו את חייהם אותו הדבר. וחבר? חבר רציני לא היה לה אף פעם. בקצב של האימונים, היה בלתי אפשרי למצוא אחד. בטח שלא להסתובב איתו, או לצאת בלילה. איך אפשר? בבוקר יש אימון עוד לפני עלות השחר.

26 לפברואר, 27, 28... גבי חלפה על פני הימים הריקים מתוכן.

אך כשהיא הגיעה לראשון במרץ, היא פלטה צווחה.

באותיות דיגיטליות מרצדות היא כתבה לעצמה בלוח תאריך שכבר הספיקה לשכוח מאז הפגרה:

אליפות ישראל בשחייה

גבי הרגישה פרץ מיידי של אנרגיה מפעפע בה, כאילו הייתה מקרר גוסס שמישהו אדיב חיבר אותו שוב לחשמל.

היא הביטה מעבר לכתפה מחוץ לחלון והבחינה שהאוטובוס כבר נכנס למתחם בית החולים האפור והקוביסטי.

"התחנה הבאה," נשמע קול כרוז האוטובוס המוקלט מבפנים, "המרכז האונקולוגי."

גבי אספה את עצמה ואת מחשבותיה ומיהרה אל עבר הדלת האחורית.

סמואל צרפתי שכב על מיטה מוגבהת, פניו החיוורים משמשים רקע לריצוד של אורות כחולים ואדומים שבקעו ובהה מסרט ששידרו בטלויזיה.

"היי אבא." נשמע קולה השליו של בחורה צעירה מאחורי הוילון. גבי, לבושה בסווטשירט הספורטיבי עוד מהבוקר, ילקוט בית הספר תלוי על כתפה האחת ושיערה האדום פזור ומקורזל, התקדמה לעבר מיטתו.

"גבריאלה," אמר סמואל והתרומם, מתיישב כנגד דופן הברזל של המיטה. "בואי, תני לי נשיקה."

גבי קרבה אליו ונישקה את לחיו ברפיון. המגע היה קר, חולני. היא התרחקה והביטה בו, באדם היחיד שמשמש לה משפחה. באב שגידל אותה לבד בעשר השנים האחרונות. הוא היה ... כל כך שונה מהאבא הפעלתני שהיא זכרה. זה שהיה יוצא לדוג וגורר אותה גם, זה שהיה נוסע איתה לטיולים בכל קצוות הארץ וזורק אותה למים בכל מעיין אליו הגיעו.

"תשחי מתוקה, תשחי. ראפידו, ראפידו. אל תפחדי, אבא כאן."

סמואל גישש את ידו לעבר השלט וכיבה את הטלויזיה, למרות שהיא במילא הייתה על מצב מושתק ורק הראתה תמונות שלא עניינו אף אחד.

"הבאתי לך בריגדרייו," אמרה גבי והוציאה מילקוטה שקית פלסטיק מרשרשת שהדיפה ריח של שוקולד וסוכר, ריח ילדות, עוגיות שאימא הייתה מכינה כמו בימים בסאו-פאולו. גבי הניחה אותה על השידה שלצד המיטה. "מתי אתה משתחרר היום ונוסע הביתה?" שאלה.

"עוד שעתיים אני צריך להישאר כאן. רוצים לעשות לי עוד בדיקה." אמר סמואל והניח את כף ידו, החלק היחיד בגופו שעוד נראה שזוף וחזק כמו פעם, על גבי הקופסה שבתוך השקית. אך הוא לא העז לפתוח אותה.

"אתה רוצה שאני אקנה לך שתייה בינתיים? קולה אולי?"

"כן, תודה. אבל תקני גם לך."

גבי השאירה את ילקוטה בחדר ויצאה אל עבר מכונות השתייה האוטומטיות כשבידה רק הארנק והסלולרי. היא שילמה על שתי פחיות קולה והתחילה לפתוח את שלה בדרך חזרה אל החדר. אך כשנכנסה ועברה מעבר לוילון בשנית, המיטה הייתה ריקה.

"אבא שלי, לאן לקחתם את אבא שלי?!" גבי התפרצה בזעם למסדרון. עשרות עיניים זרות בהו בה, אך איש לא פצה את פיו. "אני יכולה לדעת לאן לקחתם אותו? לפני רגע הוא היה כאן איתי!" אמרה והמשיכה לרוץ במורד המסדרון. "מישהו ראה איש בשם סמואל צרפתי? אבא... מישהו, תעזרו לי למצוא את אבא שלי!" אמרה וכבר הרגישה איך כל כובד היום הזה, מהגירוש מבריכת השחייה בבוקר, עד למפגש המלחיץ עם הספונסרית אלכסנדרה וכלה במחמאה הבלתי צפויה מפלג בחדר האוכל, מתגבש והופך לגוש של דמעות בגרונה. עד עכשיו היא הצליחה להחזיק מעמד ולא לבכות, אבל יותר מזה היא כבר לא תוכל לשאת.

גבי הגיעה לדלפק הקבלה של המחלקה האונקולוגית.

"אני מבקשת לראות את אבא שלי." אמרה בתקיפות למזכירה ההמומה.

"מי זה אבא שלך?" שאלה אותה המזכירה.

"סמואל צרפתי. הוא שכב כאן, בחדר 203 על המיטה. יצאתי רק לרגע להביא לנו קולה, והוא נעלם..."

"הוא אמר לך שהוא צריך להיכנס לאן שהוא?"

"כן. לבדיקה."

"אז חכי בסבלנות בפינת ההמתנה, בבקשה. אני לא יכולה להכניס אותך לחדרי הטיפולים."

גבי הרגישה מחנק, פתחה את פיה כדי לומר משהו וכיווצה את אגרופה, אבל ברגע האחרון בחרה לשתוק.

מובסת, היא פסעה אל עבר שורה אינסופית של כסאות המתנה, והתיישבה על הראשון שהיה פנוי.

"הוא כבר היה בטיפול היום?" שאלה אותה המזכירה.

"כן," ענתה גבי.

"אז זה לא אמור לקחת הרבה זמן." אמרה המזכירה . "אבל אם את ממהרת את יכולה להשאיר לו כאן, אצלי, הודעה, ואני אמסור לו."

גבי הציצה בשעונה. היה זה עדיין זמן הפסקת הצהריים בנצח-און, כך שלא הייתה לה סיבה למהר.

"לא משנה, אני אחכה. תודה."

"אין בעד מה." אמרה המזכירה.

גבי השחילה את האוזניות לאוזניה והפעילה את נגן המוזיקה היכן שהפסיקה באוטובוס. רטט קל של הסלולרי על ירכיה הבהיר לה שקיבלה הודעה חדשה.

לאן נעלמת דגיגה? את לא באה לארוחת צהריים? -דור

לשנייה אחת גבי חייכה.

אני אוכלת עם אבא בקפטריה בביה"ח, השיבה לו בהודעה.

גבי שלחה את ההודעה ומיד התחרטה על כך. דור היה אחד האנשים הקרובים לה ביותר בפנימייה, ולא התאים לה לשקר לו ככה, למרות שהיה זה שקר קטן, לבנבן... כשהיא חשבה על זה, הוא היה הראשון, אחרי קספר, לדעת מהמחלה של אביה. היא תמיד הייתה מספרת לו בדיוק מה המצב. השיתוף הזה הקל עליה. למה היא לא יכלה פשוט להגיד לו שהיא מחכה שייצא מבדיקה?

כדאי שתתחילי להתרגל לשקר לכולם. קול אמר לה בתוך ראשה, הורס את ההרמוניה המרגיעה של השיר של להקת Sigur Ros ששמעה.

לא, לא. גבי ניסתה להסות את הקול. היא עצמה את עיניה והניחה למוזיקה לסחוף אותה הרחק הרחק. עפעפיה נפקחו רק מדי כמה דקות, מבחינים באנשים שנעלמו מבין כיסאות ההמתנה ובאלו שנוספו אליהם. הדקות עברו לאט, נמתחות כמו בסרט זר. גבי ייחלה לשינה חטופה. בנצח-און נהגו לנמנם בצהריים לאחר הארוחה, אבל כאן, תחת אורות הפלורוסנט, על גבי הכיסא הקשיח ועם ריחות בית החולים, זה היה בלתי אפשרי.

"מוי גבריאלה" נשמע לפתע קול חלש באוזנה.

גבי פקחה את עפעפיה. היא הבחינה בגבר חיוור וכפוף מעט, שרק כפות ידיו שזופות, יוצא מאחד מחדרי הבדיקות שבקצה המסדרון. היא שלפה את האוזניות מאוזניה ורצה אליו. הוא חיבק אותה בחיבוק חזק, כמו זה שזכרה מילדותה, אך משום מה, כעת לחיבוק לא הייתה שום איכות מחממת. למרות שהם התחבקו ארוכות, גבי נשארה קפואה תחת הסווטשירט. הכול בגלל בית החולים הקוביסטי והמדכא הזה, גבי האשימה. הם היו ממשיכים להתחבק, אך סמואל החל להשתעל ולהשתנק וגבי עזבה את אחיזתה.

השיעול נמשך דקות ארוכות. גבי לא ידעה אם להתערב, וכעסה על כך שכולם התעלמו מהמאורע. אף אחד לא שאל כלום, אף אחד לא בא לעזור. כשהשיעול נחלש מעט, גבי סייעה לאביה להתקדם לכיוון אחד מכיסאות פינת ההמתנה. היא הושיבה אותו והתיישבה לידו, מחזיקה את ידו עד שהשיעול שכך והפסיק לגמרי.

"קח אבא, הבאתי לך קולה," אמרה והגישה לו את הפחית שאחזה בידה.

סמואל השתעל שוב לפתע.

"תודה רבה. אני כבר אשתה את זה. פשוט אחרי הבדיקות אני תמיד מרגיש חלש."

"ברור. אל תדאג, אני מחכה כאן איתך."

"לא, את צריכה ללכת. יש לך אימון." סמואל אמר וקולו לפתע נשמע יציב וברור

"אבא, אני נשארת..." אמרה גבי. מבעד לראשו שעון הקיר הורה על השעה שלוש ועשרים.

"תפתחי לי את הפחית." סמואל החזיר לגבי את הפחית.

"אתה לא יכול לפתוח לבד?" גבי רצתה לשאול, אבל פחדה לשמוע את התשובה. היא פתחה לו את הפחית בקול תסיסה והגישה לו אותה בחזרה.

סמואל קרב את שפתיו הרועדות לשפת הפחית. הוא לקח לגימה ארוכה, כל כך ארוכה עד שהחל להיחנק. גבי, שהבחינה שהוא לא מצליח להסדיר את נשימתו, סילקה מידו את הפחית בתנועה חדה. הפחית נשמטה מטה וכל הנוזל החום נשפך על הרצפה. "תעזרו לי, אבא שלי נחנק!" צעקה. הפעם אנשים הגיבו. שני בחורים קפצו והחלו לטפוח על גבו של סמואל, ואח של בית חולים הצטרף אליהם כעבור חצי דקה והתחיל לדבר איתו כמו עם ילד קטן.

"אתה בסדר? אתה יכול לנשום דרך האף?" האח דיבר אל אביה תוך שהוא רוכן על ברכיו מולו. גבי הביטה במתרחש מהצד, מתפקדת חלקית. כל הסיטואציה נעה בקצב אטי מאוד. גם הדיבור של האח נשמע אטי להחריד, כאילו הוא מדגיש כל הברה כמו קלינאית תקשורת.

בעזרת האח, סמואל פלט את הקולה שחנקה אותו לרצפה. המזכירה מיד הביאה סמרטוט ומגב והחלה לנקות את הבלגן. איש לא אמר דבר, אך גבי קלטה מספר מבטים מלאי רחמים שנשלחו לעברה.

"גבריאלה, תחזרי לבריכה מתוקה. בשביל אבא." סמואל אמר.

אח בית החולים הביט בה.

"אני חוזרת. אני לוקחת אוטובוס לשם עכשיו." אמרה גבי וקמה כנגד רצונה. "יש לך כסף למונית?" שאלה.

"כן, יש לי." אמר סמואל וחייך אליה, אבל החיוך מהר מאוד נעלם והתחלף בהבעת סבל שניסה להסוות בנשיכת שפתיים.

"יופי." אמרה גבי ואספה את שיערה בגומיה, מרגישה איך החום בוער בה. היא צריכה עכשיו להשאיר אותו כאן, לבד, עם אנשים שלא באמת אכפת להם ממנו, אלא אם הוא נחנק ועומד להכחיל. נהדר.

"תודה על הבריגדרייו. אני אטעם מהם אחר כך, בבית," אמר סמואל ונופף לגבי לשלום. "יום טוב, בת שלי."

"יום טוב אבא," גבי אמרה והסתובבה מבלי לנופף לו. היא פסעה מספר פסיעות קדימה, ואז, כשפנתה מעבר לפינה והייתה בטוחה שאיש מבאי פינת ההמתנה במחלקה האונקולוגית לא רואה אותה, החלה לרוץ.

היה זה יום ראשון. היא הבטיחה לאלכסנדרה תשובה לגבי ההשתפות במחקר הניסויי עד סוף השבוע, כלומר יום חמישי. היה לה עוד זמן להתלבט, להכין רשימות של בעד ונגד, לישון ולחשוב על כל העניין.

עד לכאן פרק 5 :)

פתחתי עמוד פייסבוק לסיפור. אשמח אם תעשו לייק!

אעדכן שם על פרקים חדשים, יהיו סקרים והגרלות ועוד דברים :)

שלכם,

ז'ול