מים שקטים - סיפור בהמשכים

פרק שמיני - חוזה לכי ברחי

"מה זה?" שאלה גבי. "מה עוד לא סיפרת לי?"

"אה, אל תתרגשי כל כך, גבריאלה." אמרה אלכסנדרה וחייכה מבעד לעלטה, "לא מדובר בעניין שסותר את מה שכבר דיסקסנו. רק רציתי להפנות את תשומת לבך לתהליך הכולל של לקיחת המים המטהרים."

גבי הייתה יותר מבולבלת ממה שהייתה לפני חצי דקה תמימה. וזו לא הייתה נקודת פתיחה טובה בכלל.

"ובכן, יקירתי, כמו שהבנת נמצא איתנו אמיתי, ראש ישראטק רפואה. בהתייעצות שלי עם אמיתי, החלטנו שמכיוון שכדי להגיע לתוצאה אופטימלית בשימוש במים המטהרים, צריך לוודא שרמת המטהרים בדמך קבועה, אנחנו נצטרך לבקר את צריכת האוכל והשתייה שלך."

"אוקיי. אני אוכלת בפנימייה." אמרה גבי ביובש.

"ברור. זה מה שהופך את העניין לפשוט לנו, יחסית. דיברתי כבר עם גורמים בחדר האוכל והם יטפלו בעניין. נדאג שיהיה לך את סוג המזון לו את זקוקה."

"אבל... חשבתי שזה סוד, שאסור לאף אחד לדעת..."

"כשאני אומרת שדיברתי עם גורמים, אני לא מתכוונת שזה נכנס לפרוטוקול. עשיתי זאת בדיסקרטיות."

"אהה."

"את מנת הירק, החלבון והפחמימה שלך את תקבלי בצלחת מיוחדת החל מעכשיו. הצלחת תסומן במשולש זהוב בקצה. הוא יהיה זעיר ורק את תבחיני בכך. המשולש יצויר על הצלחת בטוש מחיק, כך שתוכלי למחות אותו באצבעך ברגע שתקבלי את הצלחת."

"טוב..." אמרה גבי. זה נעשה מוזר, חשבה.

"בחוזה כתוב כי אסור לך לאכול מחוץ לפנימייה במשך ימות השבוע. במקרים חריגים, אנא התייעצי איתי. מובן?"

"מובן." ענתה גבי.

"והכי חשוב, כמובן. עניין המים. מי השתייה שלך. מעכשיו, נספק לך בקבוקי מים מטוהרים. את תשתי מהם במשך כל היום, גם בחדר האוכל. פשוט מאוד, מלאי את המיימיה שלך בהם."

"מיימיה," גבי חזרה אחריה כלא מאמינה.

"כן, מיימיה. את הרי סוחבת איתך מיימיה לבריכה, לא? מעכשיו גם לחדר האוכל."

שקט השתרר בחדר האפל. מני כחכח בגרונו, משחרר מעט את העניבה הצהובה שענב על הצוואר.

"טוב. לעניינינו. החוזה - " אמרה אלכסנדרה ושלפה עט נובע פשוט של פיילוט מחזייתה. גבי הרימה גבה. "מני, אמיתי, התבוננו בגבריאלה בזמן שהיא חותמת, מכיוון שאתם העדים. לאחר מכן, נחתום שלושתנו על החוזה ונוכל לעבור לתכנון החלק לו חיכיתי - תהליך הביצוע."

גבי קראה בעיון את העמוד הראשון, סרקה בעיניה את העמוד השני ועל היתר רפרפה באגביות כעל דפי פרסומות במגזין זוהר.

הם הביטו בה, מחכים.

גבי הפכה את הדף הלפני אחרון, ואז הגיעה לעמוד החתימות. בראש העמוד התנוסס תאריך היום ותחתיו פסקה מסכמת של התנאים שהוסכמו. בקצה הדף חיכו השמות.

               פרופ' אלכסנדרה וסרמן                     ד"ר מני גזלר                 ד"ר אמיתי סאסי

תחתיהן, בגופן הגדול והבולט ביותר נכתב שמה:

גבריאלה צרפתי

גבי אחזה בעט והשתדלה שלא לרעוד. היא הריצה בראשה את הפעם האחרונה שחתמה על מסמך. איך החתימה שלי נראית בכלל? היא ניסתה להיזכר ולא יכלה. לבסוף, השיקה את העט לדף ובפרץ דיו שבקע גם מהעט וגם מתוכה, כתבה את שמה הפרטי בלבד, וסיימה כשיתד הה"א בסופו התנחשלה מעל לשאר האותיות בגל מגונן. זה גרם לה להרגיש מוגנת, ולו לשנייה, עד שאלכסנדרה חטפה מידה את הדף.

"נהדר, נהדר," מלמלה אלכסנדרה וחתמה בעצמה, מושיטה את הדף לאמיתי ומני שחתמו מיד אף הם.

כולם לחצו ידיים והחליפו חיוכים. 

"בכל מקום אחר הייתי מציעה שנרים כוסית, אבל אל תדאגו, אנחנו נחגוג כבר בהזרקה הראשונה."

"הזרקה?" תמהה גבי. אולי היו סעיפים בחוזה שהייתי כן צריכה לקרוא ביתר תשומת לב?

"אה, זה סתם ביטוי," צחקה אלכסנדרה. "נו, אנחנו גורמים לך שתצטרכי להשלים הרבה חומר. לכי לשלום, דגיגת זהב."

בצעדים כושלים, גבי יצאה מחדר המורשת של נצחיה זרקה, מותירה את אלכסנדרה, מני ואמיתי ללהג בחשיכה החלקית ולהתבדח. השעה אכן הייתה שעת בית-ספר, ושעת מתמטיקה ליתר דיוק. מוחה אמר לה להיכנס לכיתה ולהתנצל על שאיחרה, אבל רגליה נשאו אותה למקום אחר לגמרי: לחדר המגורים המשותף לה ולקטיה.

גבי פסעה בשביל האבנים הקטנות עד למבנה המגורים, עלתה במדרגות הברזל החיצוניות ופתחה את דלת החדר. היא שמטה את הילקוט מעליה וסגרה את הדלת. כל עייפות ההתלבטות של השבוע צנחה עליה באחת כשהיא נשכבה במיטה עם בגדיה, מניחה כרית תפוחה מעל ראשה ואוטמת את העולם החיצוני מלחדור פנימה.

לישון... לחדול... לישון... לא עוד.

"גבי! גבי, קומי. יש חדשות!"

"מה זה, מה קרה?"

גבי העיפה את הכרית התפוחה מפניה. מעליה גהרה שובל, אחת משחייניות הנבחרת.

"קיבלנו ערב חופשי, גבי! את מאמינה?"

"לא... באמת? ערב חופשי?"

"כן, גבי, כן!" אמרה שובל וניערה אותה קלות בכתפיה. אבל גבי לא הצליחה לחייך או להפגין התלהבות כלשהי. שובל קימטה את מצחה בבלבול נוכח האדישות הזו ושאלה, "מה, את לא שמחה?"

"למה שהיא תהיה שמחה," נשמע קולה הרוטן של נסטיה, השחיינית, "אם היא החמיצה גם את חדר הכושר וגם את אימון הערב היום..."

"מה?" גבי קמה בבהלה. היא מעולם לא הייתה מפספסת אימונים, גם לא כשמתחה גיד או שברה אצבע בכף הרגל. "מה השעה עכשיו?"

"שש וחצי בערב" אמרה שובל. גבי הביטה בחלון. היא כנראה באמת ישנה הרבה זמן, כי בחלון כבר ניבט ערב חשוך, שמיים בכחול כהה ובהם משיחה דקיקה של לבן - הירח.

"איזה מוזר, ישנת כל הזמן הזה? הייתי משוכנעת שנסעת לבקר את אבא שלך או משהו..." אמרה שובל. "את מרגישה טוב?"

"כן כן, אני אחלה. פשוט נרדמתי, לא יודעת מה קרה לי."

"אוי, קטני. את בטח תשושה מכל העניין עם אבא." אמרה שובל וחיבקה את כתפיה של גבי. מעבר לחיבוק, גבי ראתה את קטיה די מרימה גבות ומגלגלת עיניים. לרגע גבי ייחלה שהעיניים שלה ייתקעו שם, כך שהיא לעולם לא תצטרך לפגוש את המבט הירוק-ארסי הזה שוב.

"בשבע וחצי קבענו לקחת אוטובוס לעיר כולנו. כל הנבחרת זאת אומרת. תבואי?" שאלה שובל.

"ברור שאני באה." אמרה גבי בקול חלוש.

"ותביאי מספיק מזומן, בדוק נשב ונאכל איזה פיצה או המבורגרים ביחד."

"אחלה," אמרה גבי וקמה מהמיטה, ממהרת לשלוף מתיקה מכנסי סקיני אפורות ולהשתחל אליהן.

"וואו, איך אני רעבה," נפתחה דלת החדר ודמות זעירה עם צללית תלתלים מסביב לראשה נכנסה פנימה. זו הייתה קטיה בי, המתעמלת האמנותית.

"לא את," צחקה שובל. "רעבה עלק. בסוף גבי תגמור את הסלייס פיצה שלך, כרגיל."

כולן צחקו.

לפתע נשמעה דפיקה בדלת.

"מה זה, התחנה המרכזית עברה לכאן ולא סיפרו לי?" אמרה נסטיה די בעצבים והתכוננה ללחוץ על הידית כשנשמעה קריאה מעבר לדלת.

"בנות, אתן לבושות?" זה היה קול גברי צעיר, צרוד מעט שוודאי התחלף לא מזמן, על התפר בין נער לבחור.

"לאאא, כולנו כאן בתחתונים וחזיות!" צעקה שובל.

"רק בחזיות!" צעקה קטיה בי.

נסטיה פתחה את הדלת ויצאה מהחדר, מרעישה בצעדיה על מדרגות הברזל. הדלת שהותירה פתוחה מאחוריה גילתה את פניו של דור.

"היי," אמר דור.

"היי," אמרה גבי. שאר הבנות שתקו, ורק קטיה בי נופפה לדור בנימוס.

"אני יכול לגנוב אותך לכמה דקות?" דור שאל את גבי, מחווה בעדינות לכיוונה עם כף ידו הפרושה.

"כמה דקות זה בסדר."

"רק תחזיר אותה בזמן לפיצה!" אמרה קטיה.

"ברור קטיה. אל תדאגי. אחרת מי תסיים לך את הסלייס?"

הבנות צחקו, וצחוקן המשיך להדהד גם כשדלת החדר נטרקה מאחור, משאירה את דור וגבי לגמרי לבד בקצה גרם מדרגות הברזל, מביטים זה בזו באור הירח שזרח על פנימיית נצח-און.

[לפרק הבא...]

פרק שמיני! ווהו :)

דעות? תגובות?

שלכם,

ז'ול

הערת הכותבת: אם הצטרפתם לכאן עכשיו, מוזמנים לקרוא קודם את הפרק הראשון.

הוא קצר ויש עליו פידבק טוב, והוא יעזור לכם להיכנס לסיפור :)

תקציר הפרקים הקודמים:

גבי, שחיינית תחרותית בת 16 המתאמנת בפנימיית הספורט נצח-און, נפגשת עם הספונסרית שלה, אלכסנדרה. אלכסנדרה מציעה לה לממן את התרופות היקרות להן זקוק אביה החולה. בתמורה לכך, גבי תיאלץ להסכים להשתתף במחקר בו תקח סמים משפרי-ביצועים. גבי טרם קיבלה החלטה ואלכסנדרה מקציבה לה עד סוף השבוע לכך. בינתיים, פלג דנינו, שחיין בוגר, חזר מהמכללה בחו"ל כדי להתאמן עם הנבחרת לאליפויות הקרובות ושובו מפר את האיזון בפנימייה, ובייחוד מערער את קפטן הבנים, רועי.

פרק רביעי - מים מטהרים

פלג. גבי זכרה אותו, למרות שהפעם האחרונה בה הם התראו הייתה לפני שלוש שנים לפחות.

היא הייתה אז תלמידת חטיבה, נמוכה בעשרה סנטימטרים מגובהה הנוכחי ואיטית ומסורבלת במידה ניכרת. במילים אחרות, היא ממש לא הייתה קפטנית. אבל בין קירות אולם השחייה המשיכו לספר על פלג גם בהיעדרו. הוא היה כוכב מים בפנימייה כשהיה בתיכון, ולקספר נשבר הלב כשהוא עזב להתאמן בחו"ל. 

הנערים והנערות סביב השולחן בחדר האוכל בהו זה בזה ובצלחותיהם הריקות. שררה דממה שאיש לא העז להפר, גם לא בתנועה של כפית ביוגורט.

"מה קרה, קספר תלש לכם את הלשון כדי שתהיו דגים טובים ותשתקו?" אמר פלג, גירד את חזהו מבעד לגופיית הפסים והתיישב, דוחק מעט את המגש של רועי הצידה לכיוון המגש של קטיה.

"פלג, מה הולך אחי?" רועי אמר בקול רועד מעט והתכווץ במקומו, כמו מנסה לחמוק מהמגע של הסווטשירט שלו בזרוע החשופה והלחה של פלג.

"אחלה. Awesome, כמו שאומרים אצלנו במכללה בקרוליינה. מה הולך איתך?" אמר פלג ובלע נתח ענקי של חביתה שירדה בגרונו ככדור ונעלמה כעבור מאית השנייה.

"אחל..וסום גם." רועי התבלבל בלשונו.

"פשש... אחלוסום! זאת המצאה חדשה אחי. אכפת לך אם אימצתי?" אמר פלג ושלק שתי עגבניות שלמות בקליפה. "אתה גומר את הלחם?" שאל, וכבר גרר את סלסלת הלחם שהייתה מונחת מול רועי לכיוונו. "אגב, אין לכם איזה בית ספר?" אמר והעביר מבט פנורמי על יושבי השולחן, שעיניהם האדומות מכלור היו חסרות-מבע, זומביות.

הנערים והנערות הבינו את הרמז והתחילו להתפנות בזה אחר זה, קמים ממקומם ופונים להשאיר את מגשיהם בקצה חדר האוכל ומשם מזדרזים לכיוון בית הספר. רק גבי, שטרם סיימה את ארוחתה, נשארה בשולחן יחד עם פלג. היא ישבה ממולו, מגניבה מבטים חטופים לעברו מבעד לעפעפיה המוטים כביכול לכיוון צלחתה.

"ראיתי אותך מקודם." פלג לכד את מבטה האלכסוני ברגע של חוסר תשומת לב מצדה. הוא נגס בכריך משלוש פרוסות לחם עם קוטג' בקצב מעורר השתאות, "היית נהדרת. לא מאמין שאני אומר את זה, אבל אני מחבב אותך הרבה יותר מאת רועי, למרות שהוא קפטן."

פלג השתהה כדי לבלוע נגיסה אחרונה, מחה את שפתיו וסיכם בחיוך: "את תשחי רחוק."

לחייה של גבי הסמיקו, והיא פלטה רק "תודה רבה. אני צריכה להספיק לשיעור."

 היא קמה, רוקנה את מעט השאריות מצלחתה לפח בחדר האוכל והשאירה את המגש לשטיפה. משם מיהרה וצעדה לכיוון בית הספר התיכון. כשהגיעה, השער היה סגור ואיש לא עמד ברחבת הכניסה. השעה הייתה שמונה וחמישה, כך שכולם כבר נכנסו פנימה.

גבי עלתה במדרגות עד לקומה השנייה ופנתה בדלת הראשונה מימין. בכיתה ישבו כבר רוב תלמידי כיתה י"א, מפטפטים ומתכתבים על גבי מכשירי הסלולרי. אף אחד מהם לא העניק לה תשומת לב מיוחדת, מלבד בחורה עם קארה חום מתולתל שהבחינה בה ונופפה אליה בידה, מחייכת חיוך מלא גומות ומאיר.

בכל יום אחר גבי הייתה נרדמת עוד לפני שהמורה הייתה מתחילה לקרוא שמות.

אבל היום היא פשוט לא הייתה עייפה מספיק. הרי האימון נפסק עוד לפני שהתחיל. וחוץ מזה, היא הייתה מוטרדת.

גבי גררה כיסא והתיישבה בשולחן נטוש שבקצה הכיתה הרחוק מהלוח, לצד הקיר הקיצוני עם החלונות. היא התיישבה, מביטה בעצי התפוז שלבלבו בפרדס והיו בשיא פריחתם. קצות עליהם דגדגו את השמיים התכולים שענני כסף שטו בהם בשלווה.

הכול היה יפהפה, אבל גם מראה הנוף לא הצליח להשכיח מלבה את המילים שאלכסנדרה אמרה לה אך לפני שעה קלה. היא שמעה אותן בראשה שוב ושוב, מתנגנות כמו שיר שנתקע באייפוד על השמעה חוזרת.

"העיקרון של הומיאופתיה הוא די פשוט," אמרה אלכסנדרה. "במקום לקחת תרופה במינון גבוה, לבלוע, להזריק או להחדיר אותה לגוף בדרך כלשהי - לוקחים אותה במינון קטן מאוד. זה עובד בדיוק ההפך מתרופה שממצים אותה והופכים לגלולה. בהומיאופתיה, המרכיב הפעיל עובר דילול במים, ואז עוד דילול, וכן הלאה - עד שהוא נשאר במים באחוז מזערי ממש."

"אבל כל הקטע בתרופה זה המינון הנכון לגוף, לא? וזה אמור להיות מינון גבוה..." גבי תמהה.

"אז זהו שלא. יש כבר מחקרים מצטברים מהשנים האחרונות שמוכיחים שלפעמים מספיק מינון קטן מאוד, לאורך זמן, בשביל להשפיע על המערכת הפיזיולוגית."

"אז זה מה שאתם ב"ישראטק" מתכננים. להכניס לי סמים במינון נמוך."

"את קולטת מהר. זה בדיוק מה שנעשה. הריכוז, אמנם, יהיה יותר גבוה מהומיאופתיה - אבל עדיין, נמוך מספיק מכדי שלא יוכלו לאתר אותו בבדיקה."

"אוקיי. אז מהן תופעות הלוואי?" שאלה גבי.

אלכסנדרה לא השיבה מיד, רק התעסקה עם תיקה, שולפת מתוכו נרתיק קטיפה ומוציאה מתוכו זוג משקפי ראייה עם עדשות בסגנון חתולי. בראשה של גבי עברה המחשבה שהיא כלל לא ראתה אותה עד לרגע זה. אלכסנדרה הרכיבה את המשקפיים על קצה אפה, ואז אמרה:

"למה את מוטרדת מתופעות לוואי?"

"בגלל שאת מבקשת ממני לקחת סמים. ומאוד חשוב לי להיות בכושר טוב באליפות הקרובה, ובכלל."

"הו, את תהיי בכושר מעולה, יקירה."

"עוד לא ענית לי לשאלה."

אלכסנדרה החלה לאבד את סבלנותה. "לכל תרופה יש תופעות לוואי, זה נכון" אמרה, "אבל אל תשכחי שאני מדברת איתך, שוב, על מינון נמוך מאוד. המחקר כולו יהיה מפוקח ע"י צוות הפרופסורים המומחים של ישראטק רפואה, כך שאת צריכה להיות רגועה. לא ניתן לך משהו שיסכן אותך או את קריירת השחייה שלך. את יכולה לסמוך על המים המטהרים."

"ברור." גבי אמרה, מלאת ספקות.

"אז אני מבינה שזה כן?" אלכסנדרה אמרה ופנתה למני: "מני, החוזה סודיות נמצא עלייך?"

מני שלף נייר מקופל מדש הבלייזר הכחול שלו והגיש לאלכסנדרה. אלכסנדרה פתחה את ארבעת הקיפולים של הנייר ופרשה אותו על ברכה. היא סרקה את הנייר למספר רגעים, אז הרימה אותו והחזיקה בו למול פניה של גבי.

גבי החלה לקרוא, מכווצת את עינייה ומתאמצת לפרש את האותיות בעלטה:

כתב סודיות... הנחתם בתאריך... הריני החתומה מטה מאשרת כי התחייבתי לשתף פעולה במחקר הסודי של ישראטק רפואה ולקבל עליי את כל התנאים מטה ללא עוררין ותוך אמונה מלאה וציות למומחי ישראטק...

אחרי קריאה של שני משפטים ראשה של גבי החל לכאוב, שולח פולסים חשמליים כמו קדיחה חוזרת ונשנית של מקדח בקיר בטון מראשה אל עמוד שדרתה.

"אני... הייתי רוצה לחשוב על זה קצת זמן. לבד." אמרה לבסוף.

אלכסנדרה שמטה את הדף בחזרה לברכה והחלה לקפל אותו, מגישה למני, שהביט בגבי וליטף את סנטרו, קמט מחשבה מכווץ את גבותיו.

"אוקיי. מקובל עליי." אמרה אלכסנדרה. "אבל אני מצפה לתשובה סופית ממך עד סוף השבוע."

"אין בעיה." אמרה גבי.

"נהדר. אנחנו עוד ניפגש. את יכולה לצאת להמשך האימון, אני ומני נישאר כאן ונשוחח מעט."

האימון שלי בוודאי כבר נגמר, חשבה גבי לעצמה, אבל שתקה.

"ביי, סנדרה."

"ביי גבריאלה. דרישת שלום לאבא."

ראשה של גבי עדיין היה תקוע בחלון ובשיחה עם אלכסנדרה כשהמורה למתמטיקה כתבה ופתרה משוואות על הלוח. אחריה נכנסה המורה ללשון והציגה גזרות חדשות ואת יוצאי הדופן שלהן. אחר כך נשמע צלצול להפסקה, וכולם יצאו מהכיתה. גבי נגררה אחרי נחשול התלמידים היוצא, וצעדה כשפניה לשירותי הבנות.

בשירותי הבנות התאים כולם היו תפוסים. גבי נעמדה מול כיור פנוי ובחנה את עצמה במראה. שיער אדום ומתולתל, שהספיק כבר להתייבש ולהתנפח מאז שחתה בבריכה לפני כמה שעות טובות. אף ישר שדרש פילינג, שפתיים דקות ועיניים כחולות. בסך הכול היא הייתה מרוצה ממראיה. בסך הכול, אם מורידים את עניין הכתפיים הרחבות שהתפתחו מהשחייה. גבי ניסתה לכווץ את הכתפיים מאחורי הגב, להעלים מעט את נוכחותן, אך ללא הועיל. רק הקולות שרבו בראשה הצליחו להסית את מחשבתה לעניינים דחופים הרבה יותר.

מה הבעיה שלך פשוט לשקר לכולם ולקחת את הסמים של ישראטק רפואה? זה הסיכוי הכי טוב להציל את אבא...

לא! תסרבי להצעה של אלכסנדרה. את חייבת להיות כנה עם עצמך, עם קספר ועם הנבחרת ולהתאמן נקייה...

"גבי, הכול בסדר?" הנערה עם הקארה החום המתולתל שנופפה לה בבוקר נראתה לפתע במראה, עומדת מאחורי גבי, נמוכה ממנה כמעט בראש. "שלחתי לך הודעות בשיעור, אבל לא ענית לי." אמרה ופתחה את ברז המים.

"כן קטיוש, הכול מעולה. אני חושבת ששכחתי את הסלולרי בחדר..." אמרה גבי. זו הייתה קטיה ביגל, מתעמלת קרקע בנצח-און. רק את הראש שלי אני לא מצליחה לשכוח בשום מקום, חוץ מבמים, הרהרה גבי.

כשהבינה שקטיה בוהה בה ומצפה שתשמיע את קולה, שאלה לבסוף: "מה נשמע איתך?"

"אני בסדר, בסדר. נשב ביחד בצהריים?" אמרה קטיה וחיוך חידד שתי גומות בלחייה.

"אממ... האמת שאני לא אוכל."

"למה?" שאלה קטיה ומיד ענתה לעצמה, נזכרת, "אה. את בטח הולכת לבקר אותו."

"כן. סורי."

"סורי על מה? אני מצטערת, בחיי שפרח לי מהראש. טוב, אז נתראה כבר." אמרה קטיה והתקדמה משם, הולכת לייבש את ידיה. רגליה הדקיקות פסעו בעקמומיות אל המכונה כשנשמע צלצול.

קטיה יצאה מהשירותים וגבי יצאה אחריה ונכנסה לכיתה. בדיוק שנייה אחרי שהתיישבה המורה לספרות חלף בדלת. הוא הניח את תיקו על השולחן, הקריא שמות בעמידה ומיד פתח ספר מרופט בתשוקה כאילו הייתה זו חזייה של מאהבת. הוא החל לקרוא בקול נמוך, מתנגן. גבי ראתה בקריאה המתנגנת שלו אות לחזור להביט בחלון, ומשם, לצנוח אל הגהנום שרחש וגעש בתאים האפורים שבין אוזניה. אבל משהו הפריע לה הפעם.

"אוהב אני כשמכזבים! הכזב הוא הפריבילגיה האנושית היחידה על פני כל שאר האורגניזמים - כיזבת - ולאמת התקרבת! לשום כך אדם אני, שמכזב הנני."

גבי, שהמילים הגבוהות תמיד חולפות מעל אוזניה, מצאה את עצמה נוטשת את זווית הבהייה בחלון ומביטה בקשב במורה לספרות, שהמשיך להקריא:

"לשום אמת לא הגיעו בני אדם, כל עוד לא כיזבו תחילה תריסר פעמים. ואולי גם מאה ותריסר. ויש בכך משום כבוד. ואילו אנחנו אף לכזב לא נדע בשכלנו אנו! רשאי אתה לכזב לי, ואולם כזב על פי דרכך אתה, ואז על פיך אשקך."

הספר הזה... איזה ספר לומדים בכלל? השולחן של גבי היה חף מספר קריאה כלשהו, ורק מחברת עלומה ורב-שימושית נחה עליו, ואף היא הייתה סגורה. היא הציצה בשולחן שלידה. גלעד, שחיין עם שיער קצוץ בצדדים, אחז בעותק שנכתב עליו באותיות שחורות וצפופות: פ.מ. דוסטויבסקי - החטא ועונשו.

בינתיים, המורה לספרות האיט את קצב הקריאה, מדגיש בדיבורו כל מילה,

"הכזב על פי דרכך אתה - הרי זה כמעט טוב יותר מהאמת על פי האחרים: במקרה הראשון אתה אדם, אך בשני אינך אלא ציפור בלבד! האמת לא תברח, אולם מקור החיים עלול להסתם."

מקור החיים עלול להסתם, המילים הדהדו בראשה של גבי, מתאחדות עם הצלצול הבוקע מאי שם, קורא להפסקת הצהריים.

גבי אספה את תיקה וחמקה החוצה לפני כולם, חולפת על פני קטיה המתעמלת ועל פני נערי נבחרת השחייה שכבר התגודדו יחדיו ברחבה, מוכנים לחזור אל חדר האוכל לארוחה נוספת.

עלול להסתם...

היא חצתה את שער בית הספר, ואחר כך את השער החיצוני של נצח-און, דוהרת אל תחנת האוטובוס בדרכה אל בית החולים בו מאושפז אביה.

תגובות? דעות? אתם יודעים שאני תמיד שמחה לשמוע :) 

וולקאם לכל המנויים החדשים,

מוזמנים גם אתם להצטרף, ככה תתעדכנו ראשונים...

שלכם,

ז'ול