מים שקטים - סיפור בהמשכים

פרק שמיני - חוזה לכי ברחי

"מה זה?" שאלה גבי. "מה עוד לא סיפרת לי?"

"אה, אל תתרגשי כל כך, גבריאלה." אמרה אלכסנדרה וחייכה מבעד לעלטה, "לא מדובר בעניין שסותר את מה שכבר דיסקסנו. רק רציתי להפנות את תשומת לבך לתהליך הכולל של לקיחת המים המטהרים."

גבי הייתה יותר מבולבלת ממה שהייתה לפני חצי דקה תמימה. וזו לא הייתה נקודת פתיחה טובה בכלל.

"ובכן, יקירתי, כמו שהבנת נמצא איתנו אמיתי, ראש ישראטק רפואה. בהתייעצות שלי עם אמיתי, החלטנו שמכיוון שכדי להגיע לתוצאה אופטימלית בשימוש במים המטהרים, צריך לוודא שרמת המטהרים בדמך קבועה, אנחנו נצטרך לבקר את צריכת האוכל והשתייה שלך."

"אוקיי. אני אוכלת בפנימייה." אמרה גבי ביובש.

"ברור. זה מה שהופך את העניין לפשוט לנו, יחסית. דיברתי כבר עם גורמים בחדר האוכל והם יטפלו בעניין. נדאג שיהיה לך את סוג המזון לו את זקוקה."

"אבל... חשבתי שזה סוד, שאסור לאף אחד לדעת..."

"כשאני אומרת שדיברתי עם גורמים, אני לא מתכוונת שזה נכנס לפרוטוקול. עשיתי זאת בדיסקרטיות."

"אהה."

"את מנת הירק, החלבון והפחמימה שלך את תקבלי בצלחת מיוחדת החל מעכשיו. הצלחת תסומן במשולש זהוב בקצה. הוא יהיה זעיר ורק את תבחיני בכך. המשולש יצויר על הצלחת בטוש מחיק, כך שתוכלי למחות אותו באצבעך ברגע שתקבלי את הצלחת."

"טוב..." אמרה גבי. זה נעשה מוזר, חשבה.

"בחוזה כתוב כי אסור לך לאכול מחוץ לפנימייה במשך ימות השבוע. במקרים חריגים, אנא התייעצי איתי. מובן?"

"מובן." ענתה גבי.

"והכי חשוב, כמובן. עניין המים. מי השתייה שלך. מעכשיו, נספק לך בקבוקי מים מטוהרים. את תשתי מהם במשך כל היום, גם בחדר האוכל. פשוט מאוד, מלאי את המיימיה שלך בהם."

"מיימיה," גבי חזרה אחריה כלא מאמינה.

"כן, מיימיה. את הרי סוחבת איתך מיימיה לבריכה, לא? מעכשיו גם לחדר האוכל."

שקט השתרר בחדר האפל. מני כחכח בגרונו, משחרר מעט את העניבה הצהובה שענב על הצוואר.

"טוב. לעניינינו. החוזה - " אמרה אלכסנדרה ושלפה עט נובע פשוט של פיילוט מחזייתה. גבי הרימה גבה. "מני, אמיתי, התבוננו בגבריאלה בזמן שהיא חותמת, מכיוון שאתם העדים. לאחר מכן, נחתום שלושתנו על החוזה ונוכל לעבור לתכנון החלק לו חיכיתי - תהליך הביצוע."

גבי קראה בעיון את העמוד הראשון, סרקה בעיניה את העמוד השני ועל היתר רפרפה באגביות כעל דפי פרסומות במגזין זוהר.

הם הביטו בה, מחכים.

גבי הפכה את הדף הלפני אחרון, ואז הגיעה לעמוד החתימות. בראש העמוד התנוסס תאריך היום ותחתיו פסקה מסכמת של התנאים שהוסכמו. בקצה הדף חיכו השמות.

               פרופ' אלכסנדרה וסרמן                     ד"ר מני גזלר                 ד"ר אמיתי סאסי

תחתיהן, בגופן הגדול והבולט ביותר נכתב שמה:

גבריאלה צרפתי

גבי אחזה בעט והשתדלה שלא לרעוד. היא הריצה בראשה את הפעם האחרונה שחתמה על מסמך. איך החתימה שלי נראית בכלל? היא ניסתה להיזכר ולא יכלה. לבסוף, השיקה את העט לדף ובפרץ דיו שבקע גם מהעט וגם מתוכה, כתבה את שמה הפרטי בלבד, וסיימה כשיתד הה"א בסופו התנחשלה מעל לשאר האותיות בגל מגונן. זה גרם לה להרגיש מוגנת, ולו לשנייה, עד שאלכסנדרה חטפה מידה את הדף.

"נהדר, נהדר," מלמלה אלכסנדרה וחתמה בעצמה, מושיטה את הדף לאמיתי ומני שחתמו מיד אף הם.

כולם לחצו ידיים והחליפו חיוכים. 

"בכל מקום אחר הייתי מציעה שנרים כוסית, אבל אל תדאגו, אנחנו נחגוג כבר בהזרקה הראשונה."

"הזרקה?" תמהה גבי. אולי היו סעיפים בחוזה שהייתי כן צריכה לקרוא ביתר תשומת לב?

"אה, זה סתם ביטוי," צחקה אלכסנדרה. "נו, אנחנו גורמים לך שתצטרכי להשלים הרבה חומר. לכי לשלום, דגיגת זהב."

בצעדים כושלים, גבי יצאה מחדר המורשת של נצחיה זרקה, מותירה את אלכסנדרה, מני ואמיתי ללהג בחשיכה החלקית ולהתבדח. השעה אכן הייתה שעת בית-ספר, ושעת מתמטיקה ליתר דיוק. מוחה אמר לה להיכנס לכיתה ולהתנצל על שאיחרה, אבל רגליה נשאו אותה למקום אחר לגמרי: לחדר המגורים המשותף לה ולקטיה.

גבי פסעה בשביל האבנים הקטנות עד למבנה המגורים, עלתה במדרגות הברזל החיצוניות ופתחה את דלת החדר. היא שמטה את הילקוט מעליה וסגרה את הדלת. כל עייפות ההתלבטות של השבוע צנחה עליה באחת כשהיא נשכבה במיטה עם בגדיה, מניחה כרית תפוחה מעל ראשה ואוטמת את העולם החיצוני מלחדור פנימה.

לישון... לחדול... לישון... לא עוד.

"גבי! גבי, קומי. יש חדשות!"

"מה זה, מה קרה?"

גבי העיפה את הכרית התפוחה מפניה. מעליה גהרה שובל, אחת משחייניות הנבחרת.

"קיבלנו ערב חופשי, גבי! את מאמינה?"

"לא... באמת? ערב חופשי?"

"כן, גבי, כן!" אמרה שובל וניערה אותה קלות בכתפיה. אבל גבי לא הצליחה לחייך או להפגין התלהבות כלשהי. שובל קימטה את מצחה בבלבול נוכח האדישות הזו ושאלה, "מה, את לא שמחה?"

"למה שהיא תהיה שמחה," נשמע קולה הרוטן של נסטיה, השחיינית, "אם היא החמיצה גם את חדר הכושר וגם את אימון הערב היום..."

"מה?" גבי קמה בבהלה. היא מעולם לא הייתה מפספסת אימונים, גם לא כשמתחה גיד או שברה אצבע בכף הרגל. "מה השעה עכשיו?"

"שש וחצי בערב" אמרה שובל. גבי הביטה בחלון. היא כנראה באמת ישנה הרבה זמן, כי בחלון כבר ניבט ערב חשוך, שמיים בכחול כהה ובהם משיחה דקיקה של לבן - הירח.

"איזה מוזר, ישנת כל הזמן הזה? הייתי משוכנעת שנסעת לבקר את אבא שלך או משהו..." אמרה שובל. "את מרגישה טוב?"

"כן כן, אני אחלה. פשוט נרדמתי, לא יודעת מה קרה לי."

"אוי, קטני. את בטח תשושה מכל העניין עם אבא." אמרה שובל וחיבקה את כתפיה של גבי. מעבר לחיבוק, גבי ראתה את קטיה די מרימה גבות ומגלגלת עיניים. לרגע גבי ייחלה שהעיניים שלה ייתקעו שם, כך שהיא לעולם לא תצטרך לפגוש את המבט הירוק-ארסי הזה שוב.

"בשבע וחצי קבענו לקחת אוטובוס לעיר כולנו. כל הנבחרת זאת אומרת. תבואי?" שאלה שובל.

"ברור שאני באה." אמרה גבי בקול חלוש.

"ותביאי מספיק מזומן, בדוק נשב ונאכל איזה פיצה או המבורגרים ביחד."

"אחלה," אמרה גבי וקמה מהמיטה, ממהרת לשלוף מתיקה מכנסי סקיני אפורות ולהשתחל אליהן.

"וואו, איך אני רעבה," נפתחה דלת החדר ודמות זעירה עם צללית תלתלים מסביב לראשה נכנסה פנימה. זו הייתה קטיה בי, המתעמלת האמנותית.

"לא את," צחקה שובל. "רעבה עלק. בסוף גבי תגמור את הסלייס פיצה שלך, כרגיל."

כולן צחקו.

לפתע נשמעה דפיקה בדלת.

"מה זה, התחנה המרכזית עברה לכאן ולא סיפרו לי?" אמרה נסטיה די בעצבים והתכוננה ללחוץ על הידית כשנשמעה קריאה מעבר לדלת.

"בנות, אתן לבושות?" זה היה קול גברי צעיר, צרוד מעט שוודאי התחלף לא מזמן, על התפר בין נער לבחור.

"לאאא, כולנו כאן בתחתונים וחזיות!" צעקה שובל.

"רק בחזיות!" צעקה קטיה בי.

נסטיה פתחה את הדלת ויצאה מהחדר, מרעישה בצעדיה על מדרגות הברזל. הדלת שהותירה פתוחה מאחוריה גילתה את פניו של דור.

"היי," אמר דור.

"היי," אמרה גבי. שאר הבנות שתקו, ורק קטיה בי נופפה לדור בנימוס.

"אני יכול לגנוב אותך לכמה דקות?" דור שאל את גבי, מחווה בעדינות לכיוונה עם כף ידו הפרושה.

"כמה דקות זה בסדר."

"רק תחזיר אותה בזמן לפיצה!" אמרה קטיה.

"ברור קטיה. אל תדאגי. אחרת מי תסיים לך את הסלייס?"

הבנות צחקו, וצחוקן המשיך להדהד גם כשדלת החדר נטרקה מאחור, משאירה את דור וגבי לגמרי לבד בקצה גרם מדרגות הברזל, מביטים זה בזו באור הירח שזרח על פנימיית נצח-און.

[לפרק הבא...]

פרק שמיני! ווהו :)

דעות? תגובות?

שלכם,

ז'ול

השעה חמש וחצי בבוקר. השמיים שחורים כמו באמצע הלילה, ורק פס דק ובהיר מעבר לפרדסים מבשר על הבוקר שיבוא.

כל האנשים הנורמליים ישנים בשעה הזאת. גם רוב הנערים-ספורטאים שגרים בפנימיית "נצח-און" עוד התכרבלו בתוך הפוך.

אך על גבי המסדרון שמוביל לאולם השחיה נשמעו כפות רגליים מטופפות בכפכפים. ועוד כפות רגליים. ועוד.

מישהו מהם פתח את דלת הברזל הכבדה, מייצב אותה על מעצור ומניח לכולם להיכנס לפניו -

"בוקר טוב נבחרת!" נשמע קולו של קספר, המאמן. גבר שזוף ונמוך, לבוש בטרנינג כתום עם פס לבן בצד.

"בוקר טוב קספר..." הנבחרת ענתה בעייפות.

"אני מקווה שהשתעממתם בפגרה." אמר, וחיוך גדול יצר לו קמטי צחוק מתחת לעיניים.

חבורת הנערים והנערות הורידו את המגבות מעל כתפיהם, פרקו תיקים. הם התחילו להתפשט.

קספר הסתובב ביניהם כאב גאה, מלא מרץ למרות השעה המוקדמת.

"ואני יודע שהתגעגעתם." אמר.

כעבור מספר דקות כולם כבר ישבו על הרצפה הקרה בבגדי ים. הם ביצעו מתיחות באטיות, משתדלים שלא להרדם באמצע פישוק או מתיחה קדימה לכיוון כפות הרגליים. חלקם קמו ומתחו זרועות עם מכשיר מתיחות שמחובר לקפיץ. אחרים ביצעו סיבובי כפות רגליים ונאנחו.

כשהשעון הגדול שתלוי על קיר הלבנים החשופות בקצה השני של הבריכה הורה על רבע לשש, כולם, בלי לומר מילה, קמ והתייצבו מאחורי המקפצות.

הם התייצבו בשני טורים מאחורי שתי המקפצות הקיצוניות, השמאלית ביותר והימנית ביותר. משאירים שלוש מקפצות מיותמות באמצע.

הטור הימני הוא של הבנות. בראשו נעמדה גבי, נערה בגובה 1,74 ששיערה האדמוני הגלי אסוף בצמה סינית ארוכה. היא מתחה את זרועותיה לצדדים ונשכה את שפתה התחתונה.

הטור הימני של הבנים. בראשו ניצב רועי, בחור בגובה 1,88. עם עור כהה ושיער מקורזל. הוא כבר הרכיב את המשקפת שלו וקיפץ מרגל לרגל בחוסר סבלנות מופגן.

קרני שמש ראשונות השתקפו מבעד לחלונות הזכוכית הארוכים שחוצים את הקיר הרוחבי של אולם השחייה.

קספר מחא כף כדי להסב את תשומת לבם של השחיינים.

"טוב, טוב. בטח תשמחו לשמוע שהכנתי לכם להיום אימון כיפי במיוחד." אמר.

"הו פאק." גבי לא הצליחה לשמור את מחשבותיה לעצמה ופלטה אותן בקול רם.

"כן, כן, בדיוק," ניגש אליה קספר ותפס את סנטרה בין אצבע לאגודל. "fun!"

הבנות והבנים החליפו ביניהם מבטים. כל העיניים שאלו, על מה לעזאזל הוא חשב הפעם.

קספר הוציא מכיס הטרנינג שלו שעון עצר וליטף את הכפתורים הקטנים. הוא ניגש לכיסא שמונח בצד והרים בלוק נייר לבן ועט כדורי.

בקול קריעה הוא תלש את הדף המקושקש בראש בלוק הנייר, מקמט אותו ומשליך הצידה.

"תשכחו ממה שהיה לפני הפגרה. היום אתם צריכים להוכיח את הכול מחדש."

גבי הביטה בתקרה בחוסר אונים, לא מסוגלת לחשוב על דבר אחר חוץ מהמים שמחכים לה למטה. והם קרים. קפואים.

"400 מטרים מעורב. כל אחד מכם 400 מטר, עד השחיין הבא. מרוץ שליחים ארוך ומפנק. בשריקה שלי, יצאתם לדרך!"

זווית המבט של גבי

מה שהכי נורא זה שאני יודעת בדיוק איך המים ירגישו ברגע שהגוף שלי ייכנס ויימס בתוכם. קרח בוער. איך קרח יכול לבעור, אתם שואלים את עצמכם? עובדה, הוא יכול. תנסו פעם להיכנס לבריכה לא מחוממת בחורף בשעה חמש ארבעים וחמש בבוקר, ותבינו על מה אני מדברת.

וגם היום זה לא שונה. אני קפטנית נבחרת הבנות בפנימייה. עומדת בראש הטור, רגל אחת קדימה ורגל אחת אחורה, כבר מוכנה לזנק מהמקפצה. המים מסתכלים עליי ואני עליהם בחזרה, ואני עוצמת את העיניים ולוקחת נשימה עמוקה-עמוקה. משכנעת את עצמי שמהר מאוד אני כבר ארגיש בסדר. כי אחרי שהשריפה של הקור עוברת מעל העור, והגוף מאולחש ובשוק טוטאלי, אני מתחילה להרגיש בבית.

כי רק במים אני יכולה להרגיש חופשיה. מתחת למים, בשקט האינסופי, זה העולם האמיתי שלי. והעולם שלמעלה? הוא סתם הצגה.

קספר שרק במשרוקית כסופה שקשורה סביב לצווארו. בתנועה דולפינית ומדויקת, רועי וגבי, הקפטנים של נבחרת הבנים והבנות, זינקו מיד מהמקפצה היישר למים הקפואים. הם התחילו לשחות במהירות, חותרים ומפלחים את המים כמו מצ'טות שחותכות שיחים בג'ונגל.

50 מטר. 100 מטר. 150. 200.

השקט באולם נשמר לאורך כל המשחה. גם הבוקר, שכבר עלה בכל הדרו מאחורי החלונות, לא הצליח להעלות חיוכים על שפתיהם של שאר שחייני הנבחרת שחיכו בקוצר רוח לתורם להשלים את המסלול. בינתיים, השחיינים הבאים כבר היו מוכנים לזנק, ניצבים על המקפצות המשופעות.

לפתע נשמע צלצול טלפון. under the sea של דיסני. כולם התחילו לצחוק.

קספר, שעמד בקצה המרוחק של הבריכה וחיכה שרועי וגבי יגיעו ויסתובבו שוב כדי שיוכל לכתוב על הבלוק את התוצאה, נטש את העמדה.

"סליחה. זו שיחה שאני חייב לענות."

הוא הוציא מכיס הטרנינג את הסלולרי וענה, "הלו?". אחר כך הוא הסתובב והמשיך לשוחח בפינת האולם, הרחק מטווח שמיעה.

המתח נשבר בקרב הנבחרת, והבנים והבנות התחילו לדבר בינם לבין עצמם ולצחוק. גם השחיינים שהיו מוכנים לזנק בפוזת רצינות תהומית של פסלי שיש, נראו כי הוקל להם. הבחורה הבלונדינית שחיכתה על המקפצה התחילה לשיר לעצמה.

"גבי!" קספר צעק לפתע.

גבי הייתה עסוקה באותם רגעים בלהגיע ל350 מטר. גם היא וגם רועי המשיכו לשחות בשיא הכוח, למרות שהם הבחינו שקספר לא נמצא שם לתעד אותם ואת התוצאה.

"גבי!" הוא צעק לה שוב. הפעם היא שמעה. היא צעקה לו תוך כדי שחייה, "מה?".

"צאי מהמים." קספר פקד עליה.

הנבחרת השתתקה באחת. גבי, שבדיוק הגיעה אל הקיר, הוציאה ראש מהמים וניערה את צמתה, משפריצה רסיסי מים לכל עבר.

"מה קרה?" היא שאלה, מביטה לאחור בחשש על רועי, שהמשיך לשחות כרגיל. הוא כנראה היה ממשיך לשחות גם אם התקרה הייתה מתחילה לקרוס פנימה.

"הפגישה עם הספונסרית שלך," אמר קספר, "הקדימו לך אותה."

"אה. למתי?"

"לעוד רבע שעה. לכי להתארגן בבקשה."

גבי השתתקה. כל הנבחרת הביטה בה כשהיא יצאה מהמים דרך הסולם, מתנערת ואוספת את המגבת שלה מעל כיסא פלסטיק בצד האולם. היא השתחלה לכפכפיה ולבשה את הסווטשירט והמכנסיים שלה בדממה, ובקושי הצליחה להגיד "ביי" חלוש כשנעלמה אל תוך המסדרון המואר בדרכה החוצה.

[לפרק הבא...]

זהו להפעם! אשמח לשמוע מכם הארות ותגובות על הפרק ממש כאן :)

מוזמנים להירשם כמנויים אם אהבתם.

עריכה: תודה רבה לכל מי שעזר לפוסט להגיע לרשימת הפוסטים החמים של ישרא:

3>

ז'ול