מים שקטים - סיפור בהמשכים

הערת הכותבת: אם הצטרפתם אלינו עכשיו, מוזמנים לקרוא קודם את הפרק הראשון.

הוא קצר ויש עליו פידבק טוב, וזה יעזור לכם להיכנס לסיפור :)

תקציר הפרקים הקודמים:

גבי, שחיינית תחרותית בת 16 המתאמנת בפנימיית הספורט נצח-און, נפגשת עם הספונסרית שלה, אלכסנדרה. אלכסנדרה מציעה לה לממן את התרופות היקרות להן זקוק אביה החולה. בתמורה לכך, גבי תיאלץ להסכים להשתתף במחקר בו תקח סמים משפרי-ביצועים. גבי טרם קיבלה החלטה ואלכסנדרה מקציבה לה עד סוף השבוע לכך. בינתיים, פלג דנינו, שחיין בוגר, חזר מהמכללה בחו"ל כדי להתאמן עם הנבחרת הצעירה לאליפויות הקרובות ושובו מפר את האיזון בפנימייה. פלג מערער את בטחונו של רועי אך מחזק את ידיה של גבי. גבי, מצידה, מנותקת מהמציאות ועסוקה רק בדילמה שלה בטרם תפגוש את אביה בבית החולים.

פרק חמישי - אבא

הנסיעה באוטובוס בצהריים לבית החולים הייתה מייגעת. החום, הטרטור של הרכב המיושן והמסלול הקבוע שגבי נסעה לפחות פעמיים בשבוע בחודשים האחרונים, כולם הצטברו לכדי סיוט לאור יום. ובכל זאת, היה יתרון אחד משמעותי לעניין הנסיעה - זמן איכות של גבי לבד עם עצמה. מותרות שאף פעם לא הצליחה להשיג בתוך השגרה הרועשת והסביבה הלוחצת של נצח-און וחיי הפנימייה.

גבי התיישבה בספסל האחורי כשגבה שעון אל החלון הצדי ומתחה את רגליה הארוכות קדימה, פורשת אותן על שני המושבים שלפניה. היא השחילה אוזניות לאוזניה והפעילה את נגן המוזיקה בסלולרי. בזמן שהפלייליסט עלה, היא פתחה את היומן והביטה מה מצפה לה הלאה בתקופה הקרובה.

אצבעה של גבי סרקה את הימים העתידיים, מחפשת אקשן. בכנות, לא היה לה הרבה למה לצפות בחייה. כמות האירועים המשפחתיים הייתה אפסית, מהסיבה הפשוטה שמלבד אביה לא הייתה לגבי בארץ שום משפחה. החברים היחידים שלה בשנים האחרונות היו מהפנימייה, ורובם ניהלו את חייהם אותו הדבר. וחבר? חבר רציני לא היה לה אף פעם. בקצב של האימונים, היה בלתי אפשרי למצוא אחד. בטח שלא להסתובב איתו, או לצאת בלילה. איך אפשר? בבוקר יש אימון עוד לפני עלות השחר.

26 לפברואר, 27, 28... גבי חלפה על פני הימים הריקים מתוכן.

אך כשהיא הגיעה לראשון במרץ, היא פלטה צווחה.

באותיות דיגיטליות מרצדות היא כתבה לעצמה בלוח תאריך שכבר הספיקה לשכוח מאז הפגרה:

אליפות ישראל בשחייה

גבי הרגישה פרץ מיידי של אנרגיה מפעפע בה, כאילו הייתה מקרר גוסס שמישהו אדיב חיבר אותו שוב לחשמל.

היא הביטה מעבר לכתפה מחוץ לחלון והבחינה שהאוטובוס כבר נכנס למתחם בית החולים האפור והקוביסטי.

"התחנה הבאה," נשמע קול כרוז האוטובוס המוקלט מבפנים, "המרכז האונקולוגי."

גבי אספה את עצמה ואת מחשבותיה ומיהרה אל עבר הדלת האחורית.

סמואל צרפתי שכב על מיטה מוגבהת, פניו החיוורים משמשים רקע לריצוד של אורות כחולים ואדומים שבקעו ובהה מסרט ששידרו בטלויזיה.

"היי אבא." נשמע קולה השליו של בחורה צעירה מאחורי הוילון. גבי, לבושה בסווטשירט הספורטיבי עוד מהבוקר, ילקוט בית הספר תלוי על כתפה האחת ושיערה האדום פזור ומקורזל, התקדמה לעבר מיטתו.

"גבריאלה," אמר סמואל והתרומם, מתיישב כנגד דופן הברזל של המיטה. "בואי, תני לי נשיקה."

גבי קרבה אליו ונישקה את לחיו ברפיון. המגע היה קר, חולני. היא התרחקה והביטה בו, באדם היחיד שמשמש לה משפחה. באב שגידל אותה לבד בעשר השנים האחרונות. הוא היה ... כל כך שונה מהאבא הפעלתני שהיא זכרה. זה שהיה יוצא לדוג וגורר אותה גם, זה שהיה נוסע איתה לטיולים בכל קצוות הארץ וזורק אותה למים בכל מעיין אליו הגיעו.

"תשחי מתוקה, תשחי. ראפידו, ראפידו. אל תפחדי, אבא כאן."

סמואל גישש את ידו לעבר השלט וכיבה את הטלויזיה, למרות שהיא במילא הייתה על מצב מושתק ורק הראתה תמונות שלא עניינו אף אחד.

"הבאתי לך בריגדרייו," אמרה גבי והוציאה מילקוטה שקית פלסטיק מרשרשת שהדיפה ריח של שוקולד וסוכר, ריח ילדות, עוגיות שאימא הייתה מכינה כמו בימים בסאו-פאולו. גבי הניחה אותה על השידה שלצד המיטה. "מתי אתה משתחרר היום ונוסע הביתה?" שאלה.

"עוד שעתיים אני צריך להישאר כאן. רוצים לעשות לי עוד בדיקה." אמר סמואל והניח את כף ידו, החלק היחיד בגופו שעוד נראה שזוף וחזק כמו פעם, על גבי הקופסה שבתוך השקית. אך הוא לא העז לפתוח אותה.

"אתה רוצה שאני אקנה לך שתייה בינתיים? קולה אולי?"

"כן, תודה. אבל תקני גם לך."

גבי השאירה את ילקוטה בחדר ויצאה אל עבר מכונות השתייה האוטומטיות כשבידה רק הארנק והסלולרי. היא שילמה על שתי פחיות קולה והתחילה לפתוח את שלה בדרך חזרה אל החדר. אך כשנכנסה ועברה מעבר לוילון בשנית, המיטה הייתה ריקה.

"אבא שלי, לאן לקחתם את אבא שלי?!" גבי התפרצה בזעם למסדרון. עשרות עיניים זרות בהו בה, אך איש לא פצה את פיו. "אני יכולה לדעת לאן לקחתם אותו? לפני רגע הוא היה כאן איתי!" אמרה והמשיכה לרוץ במורד המסדרון. "מישהו ראה איש בשם סמואל צרפתי? אבא... מישהו, תעזרו לי למצוא את אבא שלי!" אמרה וכבר הרגישה איך כל כובד היום הזה, מהגירוש מבריכת השחייה בבוקר, עד למפגש המלחיץ עם הספונסרית אלכסנדרה וכלה במחמאה הבלתי צפויה מפלג בחדר האוכל, מתגבש והופך לגוש של דמעות בגרונה. עד עכשיו היא הצליחה להחזיק מעמד ולא לבכות, אבל יותר מזה היא כבר לא תוכל לשאת.

גבי הגיעה לדלפק הקבלה של המחלקה האונקולוגית.

"אני מבקשת לראות את אבא שלי." אמרה בתקיפות למזכירה ההמומה.

"מי זה אבא שלך?" שאלה אותה המזכירה.

"סמואל צרפתי. הוא שכב כאן, בחדר 203 על המיטה. יצאתי רק לרגע להביא לנו קולה, והוא נעלם..."

"הוא אמר לך שהוא צריך להיכנס לאן שהוא?"

"כן. לבדיקה."

"אז חכי בסבלנות בפינת ההמתנה, בבקשה. אני לא יכולה להכניס אותך לחדרי הטיפולים."

גבי הרגישה מחנק, פתחה את פיה כדי לומר משהו וכיווצה את אגרופה, אבל ברגע האחרון בחרה לשתוק.

מובסת, היא פסעה אל עבר שורה אינסופית של כסאות המתנה, והתיישבה על הראשון שהיה פנוי.

"הוא כבר היה בטיפול היום?" שאלה אותה המזכירה.

"כן," ענתה גבי.

"אז זה לא אמור לקחת הרבה זמן." אמרה המזכירה . "אבל אם את ממהרת את יכולה להשאיר לו כאן, אצלי, הודעה, ואני אמסור לו."

גבי הציצה בשעונה. היה זה עדיין זמן הפסקת הצהריים בנצח-און, כך שלא הייתה לה סיבה למהר.

"לא משנה, אני אחכה. תודה."

"אין בעד מה." אמרה המזכירה.

גבי השחילה את האוזניות לאוזניה והפעילה את נגן המוזיקה היכן שהפסיקה באוטובוס. רטט קל של הסלולרי על ירכיה הבהיר לה שקיבלה הודעה חדשה.

לאן נעלמת דגיגה? את לא באה לארוחת צהריים? -דור

לשנייה אחת גבי חייכה.

אני אוכלת עם אבא בקפטריה בביה"ח, השיבה לו בהודעה.

גבי שלחה את ההודעה ומיד התחרטה על כך. דור היה אחד האנשים הקרובים לה ביותר בפנימייה, ולא התאים לה לשקר לו ככה, למרות שהיה זה שקר קטן, לבנבן... כשהיא חשבה על זה, הוא היה הראשון, אחרי קספר, לדעת מהמחלה של אביה. היא תמיד הייתה מספרת לו בדיוק מה המצב. השיתוף הזה הקל עליה. למה היא לא יכלה פשוט להגיד לו שהיא מחכה שייצא מבדיקה?

כדאי שתתחילי להתרגל לשקר לכולם. קול אמר לה בתוך ראשה, הורס את ההרמוניה המרגיעה של השיר של להקת Sigur Ros ששמעה.

לא, לא. גבי ניסתה להסות את הקול. היא עצמה את עיניה והניחה למוזיקה לסחוף אותה הרחק הרחק. עפעפיה נפקחו רק מדי כמה דקות, מבחינים באנשים שנעלמו מבין כיסאות ההמתנה ובאלו שנוספו אליהם. הדקות עברו לאט, נמתחות כמו בסרט זר. גבי ייחלה לשינה חטופה. בנצח-און נהגו לנמנם בצהריים לאחר הארוחה, אבל כאן, תחת אורות הפלורוסנט, על גבי הכיסא הקשיח ועם ריחות בית החולים, זה היה בלתי אפשרי.

"מוי גבריאלה" נשמע לפתע קול חלש באוזנה.

גבי פקחה את עפעפיה. היא הבחינה בגבר חיוור וכפוף מעט, שרק כפות ידיו שזופות, יוצא מאחד מחדרי הבדיקות שבקצה המסדרון. היא שלפה את האוזניות מאוזניה ורצה אליו. הוא חיבק אותה בחיבוק חזק, כמו זה שזכרה מילדותה, אך משום מה, כעת לחיבוק לא הייתה שום איכות מחממת. למרות שהם התחבקו ארוכות, גבי נשארה קפואה תחת הסווטשירט. הכול בגלל בית החולים הקוביסטי והמדכא הזה, גבי האשימה. הם היו ממשיכים להתחבק, אך סמואל החל להשתעל ולהשתנק וגבי עזבה את אחיזתה.

השיעול נמשך דקות ארוכות. גבי לא ידעה אם להתערב, וכעסה על כך שכולם התעלמו מהמאורע. אף אחד לא שאל כלום, אף אחד לא בא לעזור. כשהשיעול נחלש מעט, גבי סייעה לאביה להתקדם לכיוון אחד מכיסאות פינת ההמתנה. היא הושיבה אותו והתיישבה לידו, מחזיקה את ידו עד שהשיעול שכך והפסיק לגמרי.

"קח אבא, הבאתי לך קולה," אמרה והגישה לו את הפחית שאחזה בידה.

סמואל השתעל שוב לפתע.

"תודה רבה. אני כבר אשתה את זה. פשוט אחרי הבדיקות אני תמיד מרגיש חלש."

"ברור. אל תדאג, אני מחכה כאן איתך."

"לא, את צריכה ללכת. יש לך אימון." סמואל אמר וקולו לפתע נשמע יציב וברור

"אבא, אני נשארת..." אמרה גבי. מבעד לראשו שעון הקיר הורה על השעה שלוש ועשרים.

"תפתחי לי את הפחית." סמואל החזיר לגבי את הפחית.

"אתה לא יכול לפתוח לבד?" גבי רצתה לשאול, אבל פחדה לשמוע את התשובה. היא פתחה לו את הפחית בקול תסיסה והגישה לו אותה בחזרה.

סמואל קרב את שפתיו הרועדות לשפת הפחית. הוא לקח לגימה ארוכה, כל כך ארוכה עד שהחל להיחנק. גבי, שהבחינה שהוא לא מצליח להסדיר את נשימתו, סילקה מידו את הפחית בתנועה חדה. הפחית נשמטה מטה וכל הנוזל החום נשפך על הרצפה. "תעזרו לי, אבא שלי נחנק!" צעקה. הפעם אנשים הגיבו. שני בחורים קפצו והחלו לטפוח על גבו של סמואל, ואח של בית חולים הצטרף אליהם כעבור חצי דקה והתחיל לדבר איתו כמו עם ילד קטן.

"אתה בסדר? אתה יכול לנשום דרך האף?" האח דיבר אל אביה תוך שהוא רוכן על ברכיו מולו. גבי הביטה במתרחש מהצד, מתפקדת חלקית. כל הסיטואציה נעה בקצב אטי מאוד. גם הדיבור של האח נשמע אטי להחריד, כאילו הוא מדגיש כל הברה כמו קלינאית תקשורת.

בעזרת האח, סמואל פלט את הקולה שחנקה אותו לרצפה. המזכירה מיד הביאה סמרטוט ומגב והחלה לנקות את הבלגן. איש לא אמר דבר, אך גבי קלטה מספר מבטים מלאי רחמים שנשלחו לעברה.

"גבריאלה, תחזרי לבריכה מתוקה. בשביל אבא." סמואל אמר.

אח בית החולים הביט בה.

"אני חוזרת. אני לוקחת אוטובוס לשם עכשיו." אמרה גבי וקמה כנגד רצונה. "יש לך כסף למונית?" שאלה.

"כן, יש לי." אמר סמואל וחייך אליה, אבל החיוך מהר מאוד נעלם והתחלף בהבעת סבל שניסה להסוות בנשיכת שפתיים.

"יופי." אמרה גבי ואספה את שיערה בגומיה, מרגישה איך החום בוער בה. היא צריכה עכשיו להשאיר אותו כאן, לבד, עם אנשים שלא באמת אכפת להם ממנו, אלא אם הוא נחנק ועומד להכחיל. נהדר.

"תודה על הבריגדרייו. אני אטעם מהם אחר כך, בבית," אמר סמואל ונופף לגבי לשלום. "יום טוב, בת שלי."

"יום טוב אבא," גבי אמרה והסתובבה מבלי לנופף לו. היא פסעה מספר פסיעות קדימה, ואז, כשפנתה מעבר לפינה והייתה בטוחה שאיש מבאי פינת ההמתנה במחלקה האונקולוגית לא רואה אותה, החלה לרוץ.

היה זה יום ראשון. היא הבטיחה לאלכסנדרה תשובה לגבי ההשתפות במחקר הניסויי עד סוף השבוע, כלומר יום חמישי. היה לה עוד זמן להתלבט, להכין רשימות של בעד ונגד, לישון ולחשוב על כל העניין.

עד לכאן פרק 5 :)

פתחתי עמוד פייסבוק לסיפור. אשמח אם תעשו לייק!

אעדכן שם על פרקים חדשים, יהיו סקרים והגרלות ועוד דברים :)

שלכם,

ז'ול

הערת הכותבת: אם הצטרפתם לכאן עכשיו, מוזמנים לקרוא קודם את הפרק הראשון.

הוא קצר ויש עליו פידבק טוב, והוא יעזור לכם להיכנס לסיפור :)

תקציר הפרקים הקודמים:

גבי, שחיינית תחרותית בת 16 המתאמנת בפנימיית הספורט נצח-און, נפגשת עם הספונסרית שלה, אלכסנדרה. אלכסנדרה מציעה לה לממן את התרופות היקרות להן זקוק אביה החולה. בתמורה לכך, גבי תיאלץ להסכים להשתתף במחקר בו תקח סמים משפרי-ביצועים. גבי טרם קיבלה החלטה ואלכסנדרה מקציבה לה עד סוף השבוע לכך. בינתיים, פלג דנינו, שחיין בוגר, חזר מהמכללה בחו"ל כדי להתאמן עם הנבחרת לאליפויות הקרובות ושובו מפר את האיזון בפנימייה, ובייחוד מערער את קפטן הבנים, רועי.

פרק רביעי - מים מטהרים

פלג. גבי זכרה אותו, למרות שהפעם האחרונה בה הם התראו הייתה לפני שלוש שנים לפחות.

היא הייתה אז תלמידת חטיבה, נמוכה בעשרה סנטימטרים מגובהה הנוכחי ואיטית ומסורבלת במידה ניכרת. במילים אחרות, היא ממש לא הייתה קפטנית. אבל בין קירות אולם השחייה המשיכו לספר על פלג גם בהיעדרו. הוא היה כוכב מים בפנימייה כשהיה בתיכון, ולקספר נשבר הלב כשהוא עזב להתאמן בחו"ל. 

הנערים והנערות סביב השולחן בחדר האוכל בהו זה בזה ובצלחותיהם הריקות. שררה דממה שאיש לא העז להפר, גם לא בתנועה של כפית ביוגורט.

"מה קרה, קספר תלש לכם את הלשון כדי שתהיו דגים טובים ותשתקו?" אמר פלג, גירד את חזהו מבעד לגופיית הפסים והתיישב, דוחק מעט את המגש של רועי הצידה לכיוון המגש של קטיה.

"פלג, מה הולך אחי?" רועי אמר בקול רועד מעט והתכווץ במקומו, כמו מנסה לחמוק מהמגע של הסווטשירט שלו בזרוע החשופה והלחה של פלג.

"אחלה. Awesome, כמו שאומרים אצלנו במכללה בקרוליינה. מה הולך איתך?" אמר פלג ובלע נתח ענקי של חביתה שירדה בגרונו ככדור ונעלמה כעבור מאית השנייה.

"אחל..וסום גם." רועי התבלבל בלשונו.

"פשש... אחלוסום! זאת המצאה חדשה אחי. אכפת לך אם אימצתי?" אמר פלג ושלק שתי עגבניות שלמות בקליפה. "אתה גומר את הלחם?" שאל, וכבר גרר את סלסלת הלחם שהייתה מונחת מול רועי לכיוונו. "אגב, אין לכם איזה בית ספר?" אמר והעביר מבט פנורמי על יושבי השולחן, שעיניהם האדומות מכלור היו חסרות-מבע, זומביות.

הנערים והנערות הבינו את הרמז והתחילו להתפנות בזה אחר זה, קמים ממקומם ופונים להשאיר את מגשיהם בקצה חדר האוכל ומשם מזדרזים לכיוון בית הספר. רק גבי, שטרם סיימה את ארוחתה, נשארה בשולחן יחד עם פלג. היא ישבה ממולו, מגניבה מבטים חטופים לעברו מבעד לעפעפיה המוטים כביכול לכיוון צלחתה.

"ראיתי אותך מקודם." פלג לכד את מבטה האלכסוני ברגע של חוסר תשומת לב מצדה. הוא נגס בכריך משלוש פרוסות לחם עם קוטג' בקצב מעורר השתאות, "היית נהדרת. לא מאמין שאני אומר את זה, אבל אני מחבב אותך הרבה יותר מאת רועי, למרות שהוא קפטן."

פלג השתהה כדי לבלוע נגיסה אחרונה, מחה את שפתיו וסיכם בחיוך: "את תשחי רחוק."

לחייה של גבי הסמיקו, והיא פלטה רק "תודה רבה. אני צריכה להספיק לשיעור."

 היא קמה, רוקנה את מעט השאריות מצלחתה לפח בחדר האוכל והשאירה את המגש לשטיפה. משם מיהרה וצעדה לכיוון בית הספר התיכון. כשהגיעה, השער היה סגור ואיש לא עמד ברחבת הכניסה. השעה הייתה שמונה וחמישה, כך שכולם כבר נכנסו פנימה.

גבי עלתה במדרגות עד לקומה השנייה ופנתה בדלת הראשונה מימין. בכיתה ישבו כבר רוב תלמידי כיתה י"א, מפטפטים ומתכתבים על גבי מכשירי הסלולרי. אף אחד מהם לא העניק לה תשומת לב מיוחדת, מלבד בחורה עם קארה חום מתולתל שהבחינה בה ונופפה אליה בידה, מחייכת חיוך מלא גומות ומאיר.

בכל יום אחר גבי הייתה נרדמת עוד לפני שהמורה הייתה מתחילה לקרוא שמות.

אבל היום היא פשוט לא הייתה עייפה מספיק. הרי האימון נפסק עוד לפני שהתחיל. וחוץ מזה, היא הייתה מוטרדת.

גבי גררה כיסא והתיישבה בשולחן נטוש שבקצה הכיתה הרחוק מהלוח, לצד הקיר הקיצוני עם החלונות. היא התיישבה, מביטה בעצי התפוז שלבלבו בפרדס והיו בשיא פריחתם. קצות עליהם דגדגו את השמיים התכולים שענני כסף שטו בהם בשלווה.

הכול היה יפהפה, אבל גם מראה הנוף לא הצליח להשכיח מלבה את המילים שאלכסנדרה אמרה לה אך לפני שעה קלה. היא שמעה אותן בראשה שוב ושוב, מתנגנות כמו שיר שנתקע באייפוד על השמעה חוזרת.

"העיקרון של הומיאופתיה הוא די פשוט," אמרה אלכסנדרה. "במקום לקחת תרופה במינון גבוה, לבלוע, להזריק או להחדיר אותה לגוף בדרך כלשהי - לוקחים אותה במינון קטן מאוד. זה עובד בדיוק ההפך מתרופה שממצים אותה והופכים לגלולה. בהומיאופתיה, המרכיב הפעיל עובר דילול במים, ואז עוד דילול, וכן הלאה - עד שהוא נשאר במים באחוז מזערי ממש."

"אבל כל הקטע בתרופה זה המינון הנכון לגוף, לא? וזה אמור להיות מינון גבוה..." גבי תמהה.

"אז זהו שלא. יש כבר מחקרים מצטברים מהשנים האחרונות שמוכיחים שלפעמים מספיק מינון קטן מאוד, לאורך זמן, בשביל להשפיע על המערכת הפיזיולוגית."

"אז זה מה שאתם ב"ישראטק" מתכננים. להכניס לי סמים במינון נמוך."

"את קולטת מהר. זה בדיוק מה שנעשה. הריכוז, אמנם, יהיה יותר גבוה מהומיאופתיה - אבל עדיין, נמוך מספיק מכדי שלא יוכלו לאתר אותו בבדיקה."

"אוקיי. אז מהן תופעות הלוואי?" שאלה גבי.

אלכסנדרה לא השיבה מיד, רק התעסקה עם תיקה, שולפת מתוכו נרתיק קטיפה ומוציאה מתוכו זוג משקפי ראייה עם עדשות בסגנון חתולי. בראשה של גבי עברה המחשבה שהיא כלל לא ראתה אותה עד לרגע זה. אלכסנדרה הרכיבה את המשקפיים על קצה אפה, ואז אמרה:

"למה את מוטרדת מתופעות לוואי?"

"בגלל שאת מבקשת ממני לקחת סמים. ומאוד חשוב לי להיות בכושר טוב באליפות הקרובה, ובכלל."

"הו, את תהיי בכושר מעולה, יקירה."

"עוד לא ענית לי לשאלה."

אלכסנדרה החלה לאבד את סבלנותה. "לכל תרופה יש תופעות לוואי, זה נכון" אמרה, "אבל אל תשכחי שאני מדברת איתך, שוב, על מינון נמוך מאוד. המחקר כולו יהיה מפוקח ע"י צוות הפרופסורים המומחים של ישראטק רפואה, כך שאת צריכה להיות רגועה. לא ניתן לך משהו שיסכן אותך או את קריירת השחייה שלך. את יכולה לסמוך על המים המטהרים."

"ברור." גבי אמרה, מלאת ספקות.

"אז אני מבינה שזה כן?" אלכסנדרה אמרה ופנתה למני: "מני, החוזה סודיות נמצא עלייך?"

מני שלף נייר מקופל מדש הבלייזר הכחול שלו והגיש לאלכסנדרה. אלכסנדרה פתחה את ארבעת הקיפולים של הנייר ופרשה אותו על ברכה. היא סרקה את הנייר למספר רגעים, אז הרימה אותו והחזיקה בו למול פניה של גבי.

גבי החלה לקרוא, מכווצת את עינייה ומתאמצת לפרש את האותיות בעלטה:

כתב סודיות... הנחתם בתאריך... הריני החתומה מטה מאשרת כי התחייבתי לשתף פעולה במחקר הסודי של ישראטק רפואה ולקבל עליי את כל התנאים מטה ללא עוררין ותוך אמונה מלאה וציות למומחי ישראטק...

אחרי קריאה של שני משפטים ראשה של גבי החל לכאוב, שולח פולסים חשמליים כמו קדיחה חוזרת ונשנית של מקדח בקיר בטון מראשה אל עמוד שדרתה.

"אני... הייתי רוצה לחשוב על זה קצת זמן. לבד." אמרה לבסוף.

אלכסנדרה שמטה את הדף בחזרה לברכה והחלה לקפל אותו, מגישה למני, שהביט בגבי וליטף את סנטרו, קמט מחשבה מכווץ את גבותיו.

"אוקיי. מקובל עליי." אמרה אלכסנדרה. "אבל אני מצפה לתשובה סופית ממך עד סוף השבוע."

"אין בעיה." אמרה גבי.

"נהדר. אנחנו עוד ניפגש. את יכולה לצאת להמשך האימון, אני ומני נישאר כאן ונשוחח מעט."

האימון שלי בוודאי כבר נגמר, חשבה גבי לעצמה, אבל שתקה.

"ביי, סנדרה."

"ביי גבריאלה. דרישת שלום לאבא."

ראשה של גבי עדיין היה תקוע בחלון ובשיחה עם אלכסנדרה כשהמורה למתמטיקה כתבה ופתרה משוואות על הלוח. אחריה נכנסה המורה ללשון והציגה גזרות חדשות ואת יוצאי הדופן שלהן. אחר כך נשמע צלצול להפסקה, וכולם יצאו מהכיתה. גבי נגררה אחרי נחשול התלמידים היוצא, וצעדה כשפניה לשירותי הבנות.

בשירותי הבנות התאים כולם היו תפוסים. גבי נעמדה מול כיור פנוי ובחנה את עצמה במראה. שיער אדום ומתולתל, שהספיק כבר להתייבש ולהתנפח מאז שחתה בבריכה לפני כמה שעות טובות. אף ישר שדרש פילינג, שפתיים דקות ועיניים כחולות. בסך הכול היא הייתה מרוצה ממראיה. בסך הכול, אם מורידים את עניין הכתפיים הרחבות שהתפתחו מהשחייה. גבי ניסתה לכווץ את הכתפיים מאחורי הגב, להעלים מעט את נוכחותן, אך ללא הועיל. רק הקולות שרבו בראשה הצליחו להסית את מחשבתה לעניינים דחופים הרבה יותר.

מה הבעיה שלך פשוט לשקר לכולם ולקחת את הסמים של ישראטק רפואה? זה הסיכוי הכי טוב להציל את אבא...

לא! תסרבי להצעה של אלכסנדרה. את חייבת להיות כנה עם עצמך, עם קספר ועם הנבחרת ולהתאמן נקייה...

"גבי, הכול בסדר?" הנערה עם הקארה החום המתולתל שנופפה לה בבוקר נראתה לפתע במראה, עומדת מאחורי גבי, נמוכה ממנה כמעט בראש. "שלחתי לך הודעות בשיעור, אבל לא ענית לי." אמרה ופתחה את ברז המים.

"כן קטיוש, הכול מעולה. אני חושבת ששכחתי את הסלולרי בחדר..." אמרה גבי. זו הייתה קטיה ביגל, מתעמלת קרקע בנצח-און. רק את הראש שלי אני לא מצליחה לשכוח בשום מקום, חוץ מבמים, הרהרה גבי.

כשהבינה שקטיה בוהה בה ומצפה שתשמיע את קולה, שאלה לבסוף: "מה נשמע איתך?"

"אני בסדר, בסדר. נשב ביחד בצהריים?" אמרה קטיה וחיוך חידד שתי גומות בלחייה.

"אממ... האמת שאני לא אוכל."

"למה?" שאלה קטיה ומיד ענתה לעצמה, נזכרת, "אה. את בטח הולכת לבקר אותו."

"כן. סורי."

"סורי על מה? אני מצטערת, בחיי שפרח לי מהראש. טוב, אז נתראה כבר." אמרה קטיה והתקדמה משם, הולכת לייבש את ידיה. רגליה הדקיקות פסעו בעקמומיות אל המכונה כשנשמע צלצול.

קטיה יצאה מהשירותים וגבי יצאה אחריה ונכנסה לכיתה. בדיוק שנייה אחרי שהתיישבה המורה לספרות חלף בדלת. הוא הניח את תיקו על השולחן, הקריא שמות בעמידה ומיד פתח ספר מרופט בתשוקה כאילו הייתה זו חזייה של מאהבת. הוא החל לקרוא בקול נמוך, מתנגן. גבי ראתה בקריאה המתנגנת שלו אות לחזור להביט בחלון, ומשם, לצנוח אל הגהנום שרחש וגעש בתאים האפורים שבין אוזניה. אבל משהו הפריע לה הפעם.

"אוהב אני כשמכזבים! הכזב הוא הפריבילגיה האנושית היחידה על פני כל שאר האורגניזמים - כיזבת - ולאמת התקרבת! לשום כך אדם אני, שמכזב הנני."

גבי, שהמילים הגבוהות תמיד חולפות מעל אוזניה, מצאה את עצמה נוטשת את זווית הבהייה בחלון ומביטה בקשב במורה לספרות, שהמשיך להקריא:

"לשום אמת לא הגיעו בני אדם, כל עוד לא כיזבו תחילה תריסר פעמים. ואולי גם מאה ותריסר. ויש בכך משום כבוד. ואילו אנחנו אף לכזב לא נדע בשכלנו אנו! רשאי אתה לכזב לי, ואולם כזב על פי דרכך אתה, ואז על פיך אשקך."

הספר הזה... איזה ספר לומדים בכלל? השולחן של גבי היה חף מספר קריאה כלשהו, ורק מחברת עלומה ורב-שימושית נחה עליו, ואף היא הייתה סגורה. היא הציצה בשולחן שלידה. גלעד, שחיין עם שיער קצוץ בצדדים, אחז בעותק שנכתב עליו באותיות שחורות וצפופות: פ.מ. דוסטויבסקי - החטא ועונשו.

בינתיים, המורה לספרות האיט את קצב הקריאה, מדגיש בדיבורו כל מילה,

"הכזב על פי דרכך אתה - הרי זה כמעט טוב יותר מהאמת על פי האחרים: במקרה הראשון אתה אדם, אך בשני אינך אלא ציפור בלבד! האמת לא תברח, אולם מקור החיים עלול להסתם."

מקור החיים עלול להסתם, המילים הדהדו בראשה של גבי, מתאחדות עם הצלצול הבוקע מאי שם, קורא להפסקת הצהריים.

גבי אספה את תיקה וחמקה החוצה לפני כולם, חולפת על פני קטיה המתעמלת ועל פני נערי נבחרת השחייה שכבר התגודדו יחדיו ברחבה, מוכנים לחזור אל חדר האוכל לארוחה נוספת.

עלול להסתם...

היא חצתה את שער בית הספר, ואחר כך את השער החיצוני של נצח-און, דוהרת אל תחנת האוטובוס בדרכה אל בית החולים בו מאושפז אביה.

תגובות? דעות? אתם יודעים שאני תמיד שמחה לשמוע :) 

וולקאם לכל המנויים החדשים,

מוזמנים גם אתם להצטרף, ככה תתעדכנו ראשונים...

שלכם,

ז'ול