I'm on my way.

הזמן בקורס עף. טס. לא שמתי לב שינואר עבר בכלל, ואם לא היה לי יום הולדת בחודש הקרוב, אז בכלל לא הייתי שמה לב שפברואר הגיע.
מאז הפרידה הולך לי הרבה יותר טוב בלימודים, אני הרבה יותר מרוכזת ומפוקסת בלהצליח, שמה לב יותר לאנשים מסביבי ומכירה המון אנשים חדשים. מרגישה די אסירת תודה על האנשים המדהימים שאני פוגשת וזוכה לשרת איתם. השיבוץ שלי הוא בדיוק מה שרציתי ובאופן כללי הכל מתחיל להתבהר ולהיות יותר טוב. 
לפעמים אני נזכרת בבחור. נזכרת בדברים שתכננו לעשות ביחד ("אל תדאגי, מבטיח שאקח אותך ללונדון") וברגעים מקסימים שהיו לנו (כששכבתי על הברכיים שלו באמצע הפארק האירופי הענק ונמנמתי, בזמן שהוא ליטף לי את הלחי ונהנה מהמוזיקה).אני נזכרת בזה ועולה בי תחושת געגוע. אבל פתאום אני מבינה שהגעגוע הוא לא אליו, אלא לזה שיש בן אדם אחד בעולם שאתה המון בשבילו והוא יודע תמיד מה אתה עושה ועד כמה טוב לך. הגעגוע הוא לאינטימיות, לקרבה. בכל מקרה, לאחר קצת חושבין, הגעתי למסקנה שאני לא צריכה להכנס למערכות יחסים בזמן הקרוב. אני צריכה להתרכז בשירות, באנשים שם, להנות מהרגע. חוץ מזה, למי יש כוח להשקיע כרגע בזוגיות כשהסופ"ש הוא יום וחצי והדיבייט התמידי הוא בין שינה לחברים (פייר? החברים מנצחים לרוב).