הצבא לקח ממני הרבה מהמאפיינים שלי; כותבת למחברת קטנה שכתוב עליה "live love laugh" בצורה קיטשית מחליאה. פורקת שם את הרגשות שלי כשאני מרגישה שהם חונקים ואני חייבת לעצור הכל ולשחרר לרגע. לא זוכרת איך מרגיש לכתוב סיפור, או שיר, או משהו שהוא לא חצי עמוד בעיפרון חודים; הצבא לקח ממני את הקריאה. לקח לי מעל לחודשיים לסיים ספר, ולא כי הוא היה לא מעניין; לק בצבעים משוגעים כבר לא מעטר לי את הציפורניים, והשיער תמיד אסוף, חנוק; הצבא לקח לי את הספורט. במשך השנה האחרונה הייתי עושה אימון פעם בשבוע, כבר לא יכולה לרוץ יותר משני קילומטרים בלי לעצור ולהתנשף כאילו זה עתה סיימתי מרתון; הצבא לקח לי את הזוגיות. או שהיא נלקחה מעצמה, לא יודעת אם נכון להאשים את המסגרת הנוקשה הזאת. פעם אחר פעם אני מתחילה משהו חדש והוא מתפוצץ לי בפנים. אני אומרת לעצמי "דיי מתוקה, זה לא בגללך, את מהממת וזה לגמרי פספוס שלהם". אבל איך זה שהם אף פעם לא נשארים ברגע שמורדות החומות ואני מרשה לעצמי להיות באמת אני?; אני שומעת מוזיקה רק שעה וחצי בשבוע, בדרך לבסיס, וגם זה רק כאשר חבילת האינטרנט לא גמורה. לרוב היא כן;
הזמן טס, לא מחכה לאף אחד ולא מסתכל לאחור. לא מאט כשקשה לי, לא נותן לי זמן להתאבל. גורם לי לפקפק בעצמי אבל גם מחזק אמונה עצמית. אני טובה אני יכולה. הגעתי למקום טוב, מדהים לי שם. מצאתי את הפינה שלי, אני משתקעת. אני לומדת, המון. אני מוקפת באנשים מדהימים שעושים דברים מדהימים מדי יום. עדיין משהו מרגיש מעט חסר. אולי זה כל הדברים שאני מרגישה שהצבא לקח לי.
תכלס טוב לי, ואסור להתלונן. צרות של עשירים. הכל בסדר (וארביץ למי שיוסיף פה "טודו בום").
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Ordinarius