1758

בקיצור 58

אמא ואני שוכבות על המיטה. צופות בסרט קוקו בתרגום לרוסית. אני מחזיקה את הטלפון ומודא שהיא מבינה את הבדיחות ושתשים לב לדברים הקטנים החמודים בסרט הממש חמוד הזה. אני עוד במדים שספוגים בקפה שנשפך עלי לאורך השבוע, והיא במכנס הכחול של בית החולים. היא התעקשה לא לקחת את המדים הורודים, לא מחמיאים לה היא אומרת, "מה זה בכלל לבנות ורוד ולבנים כחול"..

עדיין לא מוצאת את הכומתה שלי, לפחות לא אספתי את השיער כמה ימים, זה מחמיא לו.

אישה וילון לידינו השתחררה ואחריה הגיעה אחת שדמיינה שהיא נופלת

נשמע שהחרדה נמצאת בחוסר שפיות, והאנשים הזקנים אוכלים ממנה בכפית כאילו זה לגיטימי. היא צועקת על גדרות, שואלת מי חוצה אותן.. "אני נופלת אני נופלת, איפה אני? מה אלו הגדרות אלו? אני תמר אני תמר". אולי חזרה בזיכרון לשנים בהן הארץ הייתה לס וביצות. אולי כשהייתה צעירה, אולי חלוצה שהקימה את הארץ בכפיה ורגליה, אולי סתם אירופאית שבאה עם כפית כסף כמוצץ בפה. חבל שגם אז לא היה נעים. אין במה להתנחם.

ב14:25 צלצול

קנינו קפה ועישנו סיגריה על ספסל שאמא בחרה מבין כל הספסלים בבית חולים המסריח הזה

14:29 חזרתי

ידעתי, שברגע שנברח מהצרחות של תמר (החלוצה) נתגלגל לגורלינו שלנו.

אמא צוחקת שתהיה לה קרחת

ואחר כך שבאתי לדוקטור הוא אמר שככה זה, כולם מגיבים בהתחלה. אחר כך זה מחלחל.. "ולך, יש עם מי לדבר?"

אני לא יודעת מה לעשות