בהתחלה פתחתי את הבלוג הזה בגלל שהן כולן פתחו, ורציתי כמוהן להרגיש שיש לי מקום בו אני אוכל לדבר על הכל
כמובן שלא יכולתי לדבר על הכל כי הן ראו כל דבר שכתבתי
אז מדי פעם רשמתי קצת, דברים שלא מפריעים לי כל כך, דברים שאין לי בעיה שהן ידעו ואת מה שבאמת רציתי להוציא החוצה שמרתי אצלי
כל השנה וחצי שהייתי בחבורה רק ניסיתי להשתלב, באמת חשבתי שיש לי שם חברים אמיתיים שאני אוכל להמשיך איתם הלאה
השנה הראשונה היה אחת השנים הטובות שהיו לי, הרגשתי שמצאתי את המקום שלי והרגשתי שייכת
אבל אחרי שהיא הסתיימה גיליתי שאני סתם עוד שם בקבוצה, חסר משמעות כמעט לכל אחד שם
הם שמו את התנועה שלהם לפני ולא ניסו אפילו להסתיר שהיא חשובה יותר ממני, רציתי ללכת אבל לא היה לי אף אחד חוץ מהם
אז נשארתי וסבלתי ובכיתי ולאט לאט הבלוג הזה הפך למקום היחידי שאליו יכולתי לפנות, המקום היחידי שיכולתי לפרוק ולהתפרק
נקודת האור שלי הייתה החברה הכי טובה שלי, בזכותה מצאתי אנשים חדשים, למרות הפחד שאולי גם פה אני ארגיש לבד
אם יש דבר אחד שגרוע יותר מלהישאר לבד, זה להיות מוקף באנשים שגורמים לך להרגיש לבד.
בלעדיה אני לא חושבת שהייתי מסוגלת להתנתק מהחבורה הקודמת, לא הייתי פוגשת את האנשים המדהימים שעכשיו נקראים חברים שלי ובמיוחד לא הייתי פוגשת את החבר שלי שאני כל כך אוהבת
ולאט לאט הפסקתי בהדרגה לכתוב פה בבלוג, מצאתי אנשים שאליהם אני אוכל לפרוק ושמקשיבים לי ולא גורמים לי להרגיש לבד
אחרי הרבה זמן שהייתי מדוכאת התחלתי להרגיש שוב מאושרת
מדי פעם הרגשתי געגועים אל החברים הקודמים כי בכל זאת לפני התקופה הרעה היה לי ממש כיף
עכשיו אין לי חרטות שעזבתי, כשאני יודעת כמה צבועים חלקם היו, שניים הפיצו עליי שמועות ביחד עם אחד שבכלל לא מכיר אותי, לפחות אני יודעת עכשיו שלא משנה כמה הייתי מתאמצת בחיים לא הייתי חלק מהם ובחיים לא יכולתי להיות
עכשיו מדי פעם אני רואה סדקים קטנים בחבורה הזאת אבל זאת כבר לא הדאגה שלי, אני יצאתי בזמן
ברור שעם חלק מהאנשים שם אני עדיין שומרת על קשר, הם תמיד היו טובים אליי ולחלק באמת היה אכפת
היום כשאני יודעת בוודאות שמצאתי את המקום שלי עם אנשים שעושים אותי מאושרת, אני מפסיקה לכתוב פה, כי סוף סוף יש לי אנשים שאני יכולה לדבר איתם על הכל, בלי להסתיר דבר.
כינוי:
כורדית במשרה מלאה
בבלוג זה
בכל הבלוגים
