שום דבר מיוחד לכתוב.
הפרידה מהחבר הנוכחי מצמצמת אותי לחיים הקטנטנים שלי, בלי ניסיון או מוטיבציה לנסות להרחיק מעבר.
מצד שני גם כשהייתי איתו הייתי לגמרי מצומצמת בחיים הקטנטנים שלי.
עכשיו, לפחות בחוויה שלי, יש לי קצת יותר חופש פנימי. החדרון הפנימי נשאר קטן וחשוך, אבל החלון הצדדי והצר נפתח, ואפשר לנשום אויר, קריר מעט וטרי, בלי להרגיש שהיחד לא מוביל למקום שעושה באמת טוב.
תכננתי לעבוד על הדיסרטציה המחורבנת היום, היום ה'חופשי' של השבוע. אבל יש כמה סידורים לעשות ואני כבר רואה שלא הרבה ייצא בשטח הזה.
השכנים מדברים רוסית בקול רם במרפסת שמתחת לחלוני וזה מוציא אותי מהריכוז הדפוק שלי. כל דבר בזמן האחרון מגביר אצלי אי שקט וחוסר סבלנות. אפילו שמעתי את עצמי בחלחלה השבוע עונה בגסות לקורא חצוף במיוחד, שמרגיז ומטריד אותי באופן קבוע. אני, שכמעט תמיד עונה במאור פנים, בנעימות, מתוך אהדה טבעית ועניין באדם שלפני, התרגזתי על האנלוגיה הטיפשית שהציף בפני ותקעתי לו. משאמרתי לו (בפעם האלף) שהוא לא יכול לקחת ספר נוסף על השניים האחרים שלקח (ותסמכו עלי בעניין הזה למה לא, חבל על זיבולי המוח), הוא השיב: "אני קורא אותו באוטובוס" (רוצה לומר: צ'יק צ'ק), ואני השבתי: מצידי גם תקרא אותו בשירותים, זה לא מעניין אותי".
בין כל הסידורים שיש, צריכה להוציא פנקס צ'קים מהבנק, כדי לשלוח כמה מהם מראש למטפל אקזיסטנציאליסטי שמצאתי, שאני מקווה שאוכל להתכתב איתו איזה פעם-פעמיים בחודש. מנסה. טיפול באינטרנט. נשמע הזוי ומפגר, אבל האדם נשמע בסדר, ויותר מכך אפילו.
ובמצבי זה, כשהבדידות והייאוש גדולים למדי,
אני מוכנה לנסות גם את זה. העיקר שיהיה משהו, עשירית כתף, גם אם שבורה ועקומה, אבל כתף.
ללכת מהעולם זה לא אופציה כשיש לי ילדה לגדל ולהכין הלאה לחיים, ולדאוג היטב שלא תצא כמוני.
________________
לאחרונה קראתי את "אשמת הכוכבים" שהיה קרוב לליבי מאוד. נער ונערה מתבגרים חולקים את מחלת הסרטן שלהם זה עם זה בחן, בחסד ובהומור מטורף.
קראתי גם סיפור אחד של קורט וונגוט מתוך הקובץ "בזמן שבני התמותה ישנים", שנקרא "ג'ני", והתאהבתי בו קשות. יחסי גבר עם מקרר בדמות אישה שיצר, גרמו לי לצחוק, להתרגש ולחשוב.
אין ציטוטים הפעם. אין לי עצבים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
