דף מעופש במחברת ישנה וצהבהבה, כך גם הבלוג הזה נראה. חשבתי שתהיה לי מוטיבציה לעדכן פעם בחודש, בערך, אבל גם זה לא קרה והנה פסחתי על 02/13. זה בסדר, לא? עדיף לי לשתוק מאשר לכתוב שוב עוד משהו טפשי ומאוס בחוסר עניין משווע רק כי תכננתי לכתוב, אחרת אגעל מעצמי.
נרשמתי לאתר הכרויות. אני לא-כן מתפדחת לכתוב את זה. הסתכלתי על הגברברים שם. נראה לי שאני בעייתית...מי שכתב שהוא נאה, נגעלתי ממנו, מי מי שכתב שהוא מחפש אשה שאפתנית, נגעלתי ממנו, מי שכתב "יין, שקיעה, ליטוף, סרט", נגעלתי ממנו (מי שהביע יותר מידי חיות אתגרית כזאת, נבהלתי ממנו, הוא עלול להפריע לי לישון בשבת בבוקר).
רק אותך פגשתי בתור לצרכנייה של החיים ולא בסופרמרקט. מי ינשק כמוך? מי ילטף כמוך? מי יצחק ממני כמוך? מי יצחיק אותי כמוך? פאק. אתה יודע, כסיימתי את זה איתך אמרתי לך בנחישות שזה בגלל כך וכך וכך אבל כל פעם שהגיע תורך לדבר רק התענגתי על הקול שלך.
ואתה, הקודם, ראיתי את התמונה שלך במקרה, מחייך את החיוך שאתה בטוח שנורא יפה לך לתמונות, החיוך הזה לא אמיתי והוא רק כי אתה בטוח שהוא יפה לך. הוא באמת יפה לך, כן? אבל מה, חיוך זה כמו חולצה ששמים כי היא יפה? אני מכירה אותך, אני רואה שהוא לא אמיתי אבל אתה ממשיך ללבוש אותו. רק אני רואה שהוא לא אמיתי? הלוואי שהיה.
אני סוגדת לדברים הפשוטים, אבל הכל מסתבך לי תמיד. רק רציתי לראות איתך איזה סיטקום מטומטם שבטוח לא יצחיק אותי אבל אני כן אצחק רק כדי שלא תבין שכל מה שמעניין אותי בעצם זה להניח עליך את הראש ולהרגיש משהו חי אצלי בלב.
כולם מדברים על כולם. רק אני שותקת על כולם אבל מי ששותק על כולם נשאר מחוץ למעגל. זה די מבאס אותי שכך זה בנוי כי אז יוצא מצב שכל ישראל חברים אבל לא חברים שלי. זאת האמת ובסוף היום כל מה שרציתי בעולם הזה זה שישאר לי רק אותך ונעדרת.