אז הבטחתי לעצמי שאכתוב כאן. פשוט כדי לנקות את הראש לגמרי, כי אני חושבת שלפעמיים אני מעמיסה עליו מידי גם אם אין ממש סיבה.
אבל מאיפה להתחיל?
אני חוששת מזה שאני והיא לא נסתדר בטיול, ברמה שנסבול כבר בשבוע הראשון. מצד שני אני כבר יודעת שיש לי נטייה לחשוש מדברים כל כך הרבה כשבסוף הם פשוט מתסדרים מעצמם ואני מבינה שיכלתי לחסוך לעצמי את כל הדאגות.
ממה אני כל כך מפחדת? מה יקרה? אני בסופו של דבר טסה כי אני רוצה, זה לא משהו שאני צריכה לבצע כי חייב, זה לא מבחן, לא אוניברסיטה וגם לא צבא, אני טסה כדי להינות, להשתחרר, לחוות. המורה שלי לפסיכומטרי תמיד אומרת שהגישה הנכונה היא להגיע עם ציפיות הגיוניות. אולי זה נכון גם במקרה הזה. אני בהכרח אסבול לפעמיים, בהכרח אחווה קשיים, בהרכח ארצה הביתה לחבר שלי ולמשפחה, לחדר שלי, לפרטיות שלי. פשוט כי ככה זה, וזהו חלק מהחוויה. גם למה לעזאזל אני כל כך מפחדת לדבר איתה? אני חושבת שמאז שסגרנו את הכרטיסים התחלתי להכניס לעצמי דברים לראש, ואז התחלתי להתנהג ככה, וככה הפכתי את המחשבה המפגרת הזו למציאות. אז אולי דיי?
חבל על כל הדאגות. אולי פשוט אעצור ואקח נשימה עמוקה, אחשוב איזה כיף לי עכשיו? פשוט באמת כיף לי. צרות של עשירים. מה זה משנה מה יהיה עוד שבועיים? מה יהיה מחר? מה יקרה אחרי המבחן? זה באמת כזה חשוב כדי שאחשוב על זה עכשיו?
ומה אם פשוט לעשות את הדברים בצורה הכי טובה שאני יכולה, תוך כדי ההבנה שהם לא תמיד ילכו חלק, וגם זה בסדר, ופשוט להינות ממה שיש?
השלושה חודשים האחרונים עברו בצורה חלקה להפליא. כמה חששתי מהם, כמה התלבטויות. אני זוכרת שכל כך בכיתי שפשוט יצאתי לרחוב, לספסל כזה שאני אוהבת, והתקשרתי לחברה שלי בכזה חוסר אונים.
ומה קרה בסוף? הוא חזר מדרום אמריקה, והכל הולך מושלם, נהנתי במהלך הלימודים, באמת. ופתאום כל הדברים האלו שהעיקו עליי בטירוף נראים ממש בסדר.
אני מרגישה שיש לי עוד הרבה ללמוד על עצמי. אני לא יודעת עד הסוף איך אני במצבים מסויימים ואני חושבת שהטיול הזה זאת הזדמנות מצויינת ללמוד את זה.
המבחן יהיה בסדר גמור. אני מוכנה, למדתי הרבה, אני יודעת איך לפעול בזמן הבחינה, יודעת שאתקע מידי פעם, מכירה את הנקודות החלשות שלי ויודעת ששם אני צריכה להאט. גם אם יהיה משהו שלא אדע, זה בסדר, אנסה לפתור אותו עם הכלים שיש לי, ואם לא אצליח- אדלג.
אני חכמה, אני יודעת מה אני שווה, והמבחן הזה לא אומר כלום עליי. הכי חשוב לנשום עמוק, לדעת שאני יכולה. לא לעגל פינות, לא לוותר מהר מידי על שאלות. המטרה היא לא לסיים את הפרק, המטרה היא לפתור כמה שיותר תשובות נכונות. הכל בסדר אם לא אספיק לסיים אותו.
כשאני מרגישה טיפה עייפות אני אעצור, אשתה מים, אקח ביס מהשוקולד. אפשר להניח את העפרון לחצי דקה ולנוח - חשוב ושווה את זה.
לא אכפת לי מה אחרים עושים. לא משנה לי מי עבר דף, או איך הולך להם, איזה פיילוטים יש להם. מה שחשוב זה הבחינה שלי.
זה שלוש שעות וזה אשכרה מאחוריי, אז למה שלא אעשה את זה בצורה הטובה ביותר? אתן את כל כולי?
אני עייפה. נראה לי שאלך לישון עכשיו.. אמשיך מחר.
הכל יהיה בסדר. הדברים שאני דואגת מהם לא יעניינו אותי בעוד תקופה מהיום.