כל הבית ספר יושב על הרצפה ברחבה שבחוץ, כל כמה דקות השמש שוב נעלמת ורוח קרירה מעיפה את השיער.

צפוף, לא נוח,קר והשמש מסנוורת. כולם רק מחכים שהטקס יסתיים ונוכל ללכת הביתה.

ואז עולה תלמיד שנסע עם המשלחת לפולין, הוא מתחיל להקריא קטע שכתב בפולין. יותר ויותר אנשים מתחילים להקשיב, המילים שלו מצמררות.

ואז עולה עוד תלמיד, שמקריא קטע שכתב ילד בשואה, ילד ששכב מתחת לגופה של אחותו הגדולה. העיניים שלי מתחילות להתמלא בדמעות מתחת למשקפי שמש. החזקתי את עצמי מלבכות, אסור לי לבכות.

ואז כשהרמתי את הראש וראיתי שאני לא היחידה. אני חושבת שלא משנה בעוד כמה טקסים נהייה, עוד כמה סיפורים נשמע, ואפילו ששנה הבאה נדרוך על אדמת פולין- אי אפשר להבין את הזוועה.

אי אפשר להבין איך אדם יכול לחשוב על מעשה כזה נוראי, איך כל כך הרבה אנשים נגררו אחריו. 6 מליון זה מספר בלתי נתפס. וקשה להאמין שזה לא רק מספר, שאלו אנשים עם חלומות, תחביבים, משפחה.

שמוליק בן שמונה אהב לשחק בכדור, הוא תמיד היה מנצח את כולם. הוא אהב לאכול עוגות שוקולד ולשחק עם אביו. שמוליק בן שמונה נורה לתוך בור ועליו הגופות של הוריו.

יזכור.