קשה לי לתפוס שזה לא חופש גדול, שהמציאות שלי תתחיל להיות בנויה על סופ"שים כי רק אז כל החברים שלי יצאו הביתה.

קשה לי להחליט מה קורה איתי, אני עובדת? כמה אני רוצה לעבוד? מה אני רוצה לעשות לפני הגיוס?

פתאום אף אחד לא אומר לי מה לעשות יותר. אף אחד לא אומר לי שבסוף אוגוסט אני אתחיל שנה חדשה בבית הספר, לא אומרים לי יותר למה ללמוד, למי להקשיב.

אז אולי זאת רק תקופה שלפני הצבא. וזה בכל זאת מפחיד אותי, כי זה רק אני.

ואני לא בטוחה מה אני עושה או מה קורה. פתאום קשרים שלי עם חברות מהבצפר מתנתקים כמעט לגמרי כי המציאות שלנו כל כך שונה ואין לי זמן לדבר איתן בכלל, ואולי בעצם כבר אין לי כזה רצון לעשות את זה.

הבעיות נהיו רציניות יותר, "בעיות של גדולים" נקרא לזה. המערכות יחסים נהיו רציניות, כל שיקול שלוקחים נהפך למשמעותי.

ואולי מפחידה אותי העצמאות הזו. אולי בא לי קצת לחזור להיות הילדה של אמא שצריכה אישור ממנה על כל דבר, ושקובעים בשבילה מה היא עושה ומתי.

יש לי רעיון מאוד כללי מה לעשות בארבעה חודשים האלו עד הגיוס - לנצל אותם.

יופי, אבל איך?

מפחיד אותי שהכל משתנה לי פתאום, שהכל נהיה משמעותי יותר, ופתאום לזרום נהיה כל כך קשה.