הרבה זמן לא כתבתי עלייך, ואני חושבת שמגיע לך. כי למרות שאתה יודע להתנהג כמו הילד הכי מטומטם בעולם ולעשות את הדברים שהכי ברור

שלא עושים, אתה עדיין מתוק שלי. עדיין דואג לי ומזכיר לי כל הזמן כמה אתה אוהב אותי, עדיין מחזיק לי את היד כשאנחנו ליד חברים שלך

או מנשק אותי סתם פתאום.

בדיוק כמו בהתחלה. ואולי זאת אני שקצת פרנואידית וחושבת כל הזמן על זה שאנחנו כבר לא אותו דבר כמו פעם.

וזה נכון, אנחנו יותר טובים. אני לא מאמינה שאני יכולה להרגיש כל כך בנוח עם בן אדם, או לחכות לכל שיחה שלך או הודעה חמודה, וכל סופש שלנו ביחד הכי כיף בעולם. איכשהו אחרי שנה וארבעה חודשים עדיין לא עובר יום שאני לא חושבת עלייך.

ואני מעריכה אותך כל כך.

הלוואי שאני לא אהיה סתומה מידי כדי להתעסק במה שלא טוב או בפעמיים שאנחנו מתווכחים או מעצבנים אחד את השני.

והלוואי ששנינו נפסיק להתווכח כי זה לא כיף לי בכלל.

אנחנו לא זוג כזה, אנחנו לא רבים אף פעם ואני לא רואה סיבה שזה ישתנה.

אני אוהבת אותך באמת ומכל הלב. וסליחה שלא תמיד אני אומרת לך את זה.

אני לגמרי ברת מזל שיש לי אותך