אני כל כך רוצה לכתוב. כל כך. ופשוט לא יודעת מאיפה להתחיל, או מה בדיוק כתוב.

אני לא בטוחה מה אני מרגישה בכלל. מצד אחד אני מרגישה כל כך פגועה, בא לי לקום ולהגיד שלא מגיע לי היחס הזה,

אני לא צריכה להרגיש ככה אני יודעת שהייתי בת זוג טובה, ואני שלמה מאחורי הכל. בא לי להגיד סבבה - אז אני אבכה, וזה יהיה לא קל, אבל בוא נגמור את זה ככה ואולי אני אצא עם קצת בטחון מהקשר הזה.

וואו בחיים לא חשבתי שאכתוב דברים כאלו בהקשר אלייך. מי ששימש לי כעוגן במשך שנתיים וחצי, והיה הדבר הכי יציב שרק יכולתי לאחל לעצמי, הפך מסיבה ממש לא ברורה להיות הדבר היחידי שגורם לי לא לחייך בזמן האחרון.

אני לא מצליחה לשים את האצבע על מה באמת קרה, אני לא בטוחה שזה משנה בכלל. 

תמיד האמנתי בסיסמאות מאוד יפות, שקשה כל כך ליישם בפועל. אמרתי שאהבה זה לא מספיק כדי להחזיק קשר, צריך עוד דברים.

אמלה, עכשיו אני מבינה עד כמה זה נכון.

אנחנו אוהבים. זה בטוח. אני כבר לא יודעת באיזו מידה ועד כמה זאת אהבה חזקה שגורמת לריגוש הזה בבטן, אבל אהבה יש.

בא לי לגמרי להאשים אותך, מותר לי. אתה איבדת את הסבלנות, אתה לוקח אותי כמובן מאליו, בטוח שאתה מושלם ועושה הכל בסדר, אתה אשם. בסדר?

לא בא לי לצאת מהקשר הבאמת מושלם הזה מרוסקת, או פגועה.

אולי אני קצת מגזימה, לא עשית כלום בסך הכל. רק התחלת להיות כלפיי קצת פחות. פחות מקשיב, פחות מתעניין, פחות דואג, פחות הבן זוג המדהים שלי שכתבתי עליו כאן כל כך הרבה.

כשאני כותבת את הדברים כאן, זה נראה כאלו התשובה ברורה מידי ואנחנו צריכים להפרד ולהשלים עם המצב.

אבל זה עדיין מרגיש לי לוותר מהר מידי.

אדיוט אחד, וואי אני כל כך כועסת עלייך.

אני אורמת לך שהבטחון שלי בקשר ממש ברצפה, "מה אני כבר יכול לעשות?" 

רק אתה יכול לעשות!! מי יכול לתת לי בטחון אם לא אתה?

תפסיק להגיד שאתה אוהב אותי זה נשמע פתטי כל כך. לא בטוחה שאתה כבר מאמין לעצמך.

יואו אלוהים, הלוואי שזה היה קל יותר.