כמה דברים שלא ידעתם על בלונדיניות

היום החלטתי להיות יפה כי הייתי סגורה בבית הרבה ימים ולא הרגשתי כמו אישה. אז לבשתי חצאית, וגופיה צמודה שהדגישה את הדבר הנכון (את שניהם), שמתי איפור ובשביל טאצ' אחרון נעלתי נעלי עקב. איזו אישה הייתי, הסתובבתי מול המראה שוב ושוב, ראיתי את עצמי מכל הכיוונים, אהובי הודיעה לי שאני אישה יפה, זה היה שווה את כל ההשקעה.

כשיצאתי לדרכי, עושה את עשר הדקות מביתי לתחנת הרכבת הקרובה הרגשתי כמו כוכבת, אבל כעבר 3 דקות הליכה נזכרתי שבמרכז אי אפשר להיות יפה להרבה זמן.

קרוב לוודאי שזה היה שילוב בין העובדה שלאחרונה החלטתי ללכת על נוחות ולא יצא לי ללבוש נעלי עקב הרבה זמן לבין זה שהיה לח כל כך וחם כל כך. עד שהגעתי לרכבת הייתה בכל רגל שלפוחית בגודל של תפוח. בסיפור המקורי של בת הים הקטנה כשהמכשפה נתנה לבת הים רגליים בת הים הרגישה בצעד שלה על האדמה כאילו היא דורכת על סכינים – כך אני הרגשתי!

ומה אעשה? אין ברירה, הם היו חייבים להריץ אותנו באמצע תקופת מבחנים באמצע אוגוסט להגיש עבודה במזכירות – אני אלך, גם אם זה יהרוג אותי. ואני אגיד עוד משהו, אלוהים לא עזר לי. זה הרג אותי.

הגעתי מזיעה מכף רגל ועד ראש, אחרי שהגשתי את העבודה, הלכתי לשירותים, לא ידעתי מה לעשות, היה לי עוד סידור בדואר והכאב שיגע אותי. ניסיתי לרפד את הנעליים עם נייר טואלט. זה לא עבד.

בדרך חזרה, בתחנת רכבת בתל אביב, חושבת על הרגע שבו אני אוריד את הנעלים ואזרוק אותם לתוך הארון, התקשרתי לאהובי כי ידעתי שאת הדרך מתחנת הרכבת הביתה אני לא יעבור בחיים. הרכבת הגיעה, זגזגתי את דרכי לתוכה, כבר הייתה לי הליכה מצחיקה לחלוטין, ניסיתי לדרוך אך ורק על העקבים. נפלתי לתוך כיסא ושם נשארתי. אני לא יודעת למה, אבל מסביבי ישבו רק גברים, גם ברביעיית המושבים לצידי היו רק גברים, והם, ללא בושה, בהו בי.

אין כאן מקום לצניעות, כשאני משקיעה, יש לי את זה. אבל בכל זאת, אני לא אוהב שבוהים בי, זה לא נעים, אני לא יודעת איפה מותר לי להסתכל ומה בדיוק לעשות עם עצמי. החזרתי כמה מבטים, אבל הם לא הבינו את הרמז, היה אחד שישב ברביעייה לידי ליד החלון, המקום הכי מרוחק ממני – הוא ממש בהה, הראש שלו היה מופנה ישירות אליי, לא היה כאן מקום לדמיון.

אני לא אוהבת שבוהים בי ואני לא אוהבת שצופרים לי. יש לי סצנה בראש: בחורה כוסית הולכת ברחוב, ואז במהירות עוברת משאית וצופרת צפירה מחרישת אוזניים שמבהילה את הבחורה. היא נעצרת ומשהו בה ניצת, ליבה מתחיל לפעום בחוזקה, הצפירה הזו, כל כך חזקה, כל כך פתאומית, כל כך גברית, איך היא חיה בלעדיה כל השנים הללו? אבל הוא טס, טס ונעלם. "חכה!" היא צועק, ומתחילה לרוץ, בנעלי עקב, בחצאית קצרה, רגליה הארוכות גורמות לה להראות כמו איילה המדלגת על המדרכה. שיערה הרך והארוך מתנופף מאחוריה, שדיה מקפצים "חכה! חכה! אהבת חיי! הצפירה המושלמת! חכה!"

באותו רגע רציתי לפנות לבוהה הראשי ולומר לו, "הבהייה שלך, אתה יודע, זה עושה לי את זה, אתה בוהה בצורה כל כך חודרת, כך אותי עכשיו!"

אבל כמובן, הנקמה שלי באה כמה רגעים אחר כך, התחנה שלי הגיע, קמתי וניסיתי לדרוך רק על העקבים.

...אתה יושב ברכבת, משעמם, אתה עובר תחנת תל אביב אחת, תחנת תל אביב אחרת, משעמם משעמם, ויש דרך ארוכה עוד לבנימינה. ואז הרכבת נכנסת לאוניברסיטה ופתאום במושב לידך יושבת בחורה בלונדינית בעלת חזה שופע, סטודנטית צעירה, שממגנטת לך את המבט, הרכבת ממשיכה לנסוע וכל מה שאתה רואה זה אותה... ואז כעבור כמה תחנות היא קמה ומדדת משם, הולכת כמו פינגווין, כאילו יש לה שפשפת או משהו...