הרגעים האלה, בין שינה למציאות, הם הרגעים שאני הכי שונאת. כל המחשבות, כל התהיות, הכל עובר לי בראש תוך רגעים ספורים, בלי שאני מספיקה אפילו להבין על מה אני חושבת.
אני אוהבת לילה. השמיים הכהים, הכוכבים, הירח. לשבת במרפסת ולחשוב.
פשוט לחשוב. אני עם עצמי, להבין מה אני רוצה מהחיים שלי. זה לא הולך לקרות.
אני לא יודעת מה אני רוצה, ועד שאני אדע אני משחקת לאנשים ברגשות.
ואני כן אוהבת אותו. לא כמו שאהבתי את האקס, אבל אוהבת. וכואב לי להסתכל לו בעיניים ולדעת שאני לא בטוחה במאה אחוז במה שאני אומרת.
"את יודעת שאני אוהב אותך ואת חשובה לי, אני מקווה שטוב לך כמו שטוב לי." ואני כן מחייכת ואומרת שהכל בסדר, אז למה יש לי את ההרגשה הזאת שאני נקרעת מבפנים ולא בטוחה במה שאני אומרת לו?
פעם אחת, רק פעם אחת, אני הייתי רוצה שזה יהיה שונה. תמיד דאגתי שבמערכת היחסים יהיה לי טוב, והייתי בטוחה שגם לצד השני טוב. הפעם לא. אני רוצה שיהיה לו טוב. מגיע לו את זה. הוא מנסה להעלות את הביטחון העצמי שלי, הוא ממש דואג לי, רואים שהוא אוהב אותי. אבל למה אני מרגישה שזה היה מסתדר בצורה יותר טובה אם היינו ידידים?!
לא. בעצם לא. זה לא היה מחזיק בכלל אם היינו ידידים. זה טוב כמו שזה עכשיו.
אני צריכה להפסיק לחשוב על האקס... זה מה שמרעיל את הרגשות שלי. אני לא רוצה לפגוע בו ולהכאיב לו, זה לא מגיע לו. לא מגיע לו יחס מגעיל, פשוט לא. וזה לא שלא טוב לי, כן טוב לי איתו. אני אפילו לא יודעת מה אני רוצה להגיד... אני לא החלטית.
אני נרגעת מלהסתכל בשמיים. אני לא יכולה לשבת לרגע אחד בשקט בלי לעשות כלום.
הלוואי שפעם אחת בחיים שלי הייתי יכולה להתנתק מכל הרגשות שמציפים אותי, ולתת לאנשים סביבי לחיות בשקט וברוגע בלי להיפגע בגלל השטויות שלי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
