Sevas Tra

אני לא מרגישה כמו בן אדם רע. 

אני בן אדם רע. ורק לפעמים אני ממש מודעת לזה.

כמו בערבים כאלה.

כמו בעצם בפעמים הרבות בהם אני מדמיינת שאני מאובחנת במחלה סופנית.

ואני מדמיינת איך אני מתכננת מה לעשות בכל יום שנותר לי.

איך אני אומרת לאנשים את כל האמת בפנים, מגלה להם את השקרים.

חוץ מכמה.

איך אני עושה את כל מה שאני רוצה.

בלי להתחשב ברצונות של אחרים, באיסורים ובכללים, ב"איך שמכירים אותי".

איך אני מחלקת את הכסף שיש לי בחשבון בין המטרות השונות ובודקת את העמותות להן אני אתרום את השארית.

איך אני אוכלת בלי לספור קלוריות, בלי להסתכל על השעון ובלי להזכר בספרות על המשקל.

ואני מרגישה טוב יותר. אני מחכה למוות כאילו לישועה שתוציא אותי מהאומללות שלי,

שטבעתי בה את עצמי.

ואז אני בונה את המשפטים אצלי בראש...

"הלוואי והייתי גוססת.. הלוואי והיה לי זמן מוקצב.. הייתי כמו מתה מהלכת.."

ומבינה שזהו זה. החיים הם מחלה סופנית. כולם יודעים שכולנו מתים.

לכולנו יש זמן מוגבל.

למה אני יושבת ומחכה לנס? מדמיינת ומגדירה לעצמי בדיוק מה זה אותו הנס שאני מחכה שמישהו יביא אליי.

אני כל כך טיפשה. 

ולמרות שאני מבינה ויודעת את כל זה היטב, אחרי שכבר נכנסתי ויצאתי מזה פעמים רבות,

אני ממשיכה פשוט לשבת ולחשוב.

רק לחשוב.

לעולם לא לקום.