נשבר לי מלשמוע את המשפט הזה, את ההטפה הזאת, את ה"עצה" הזאת, את ההערה הסתמית הזאת.
"את לא כמו שהיית פעם", "קשה להיות לידך", "את שוכחת דברים אלמנטרים", "את כמו כולם, לא עצמך"..
קל להגיד. העיקר להגיד. העיקר לצאת חכם וחזק יותר, היודע את הדבר הנכון בשביל כולם.
כמובן אפשר לפתור הכל ב"אל תתייחסי" אם אלו היו אנשים זרים שלא יודעים שום דבר מילא,
אבל אלה אנשים שקרובים אליי - חבר שלי, חברות שלי. אלה שאמורים לתמוך.
אלה שאני לא יכולה פשוט להגיד להם סתמו ת'פה ואל תתעסקו בעניינים שלי. אלה שאמורים להבין.
להבין עד כמה שאפשר, כי הם לא בתוך הראש שלי.
אבל הם ראו אותי, הם מכירים אותי, הם יודעים שזה לא באמת יעזור.
זה פשוט מחרפן. מה זה?! מה זה בכלל אל תתני לכדורים פסיכיאטרים להשפיע עלייך?!
זה כמו להגיד אל תתני לאוכל להשביע אותך
למים להרוות אותך
למורים ללמד אותך
למפקדים לפקד עלייך
לשנים לבגר אותך
לסיוטים להפחיד אותך
וליריות להרוג אותך.
אפשר להלחם בזה, אבל מה הקטע ולמה זה טוב? הם נועדו בשביל הדברים האלה!
הכדורים נועדו להקל עליי ללכת בעולם הזה, להקל עליי מלשנוא כל נשימה.
הם לא יודעים איך זה היה.
איך זה לפרוץ בבכי היסטרי אחרי התקף צחוק בלתי מוסבר.
להסתובב עם קולות צורחים לך במוח תתאבדי כבר תתאבדי!
לרצות כל רגע ורגע שכל זה רק ייגמר ולסבול גם כשאין לך ממה,
לענות את עצמך עם זכרונות ולהפוך כל פצע קטן למינימות טרגדיה.
היה לי קשה להתמודד עם חיים, לא הבנתי איך כל האנשים סביבי מחזיקים מעמד.
ונהנים אפילו. אני רק רואה שחור בהכל, מייחלת שזה יישרף.
לא הייתי עומדת בכל הרגשות שקרעו אותי לגזרים מבפנים.
ועכשיו יש לי שקט.
אני פשוט מחכה בשקט.
כינוי:
Corpus Vile
בבלוג זה
בכל הבלוגים
