פתחתי את הבלוג הזה אחרי שיצאתי מאשפוז, כדי להתחיל מחדש, כדי לעקוב אחרי עצמי, אחרי השינויים, ההשפעות של התרופות ושינויי המינונים.
וכמו כנראה כל דבר ומטרתו, זה נשכח.
עוד מעט אני מסיימת צבא ואני לא אמשיך לקחת את הכדורים יותר. גם כשעשיתי הפסקות לשבוע, שמתי לב לתופעות מיד. אז נראה לי אני צריכה לשים מסביבי גדר כדי שאף אחד לא יתקרב בזמן הזה שהמוח יתנקה קצת.
מספיק עם המחשבות שנרקבות בפנים, עם המסכה שאני לא מצליחה לתלוש גם אם אני רוצה. מספיק לשכך במקום להתמודד.
מספיק.
25 ליולי, זה התאריך היחיד שאני זוכרת משנה שעברה, בתוך כל הכאוס.
ב-25 ליולי בלילה נסעתי עם חברה להתאשפז, ישר מהבסיס.
לא זוכרת מתי השתחררתי אפילו, לא מתי הלכתי וניסיתי להתאבד, לא מתי חזרתי לצבא, לא מתי אנשים מסויימים נכנסו ויצאו מהחיים שלי.
חבר שלי זוכר.
חבר שלי זוכר מתי נפרדנו. מתי נפרדנו שוב. חבר שלי זוכר מה אמרתי. חבר שלי זוכר מתי נפרדנו לתקופה הארוכה.
חבר שלי זוכר מתי פגשתי את הבחור האחר, מתי יצאתי איתו, מתי הוא כתב לי.
חבר שלי זוכר מתי ניסינו לחזור ואז נפרדנו שוב ומתי בדיוק חזרנו, חזרנו להיות ביחד עד עכשיו.
חבר שלי זוכר גם את תאריך יום ההולדת של הבחור האחר, זוכר שיש לו שני כלבים.
חבר שלי קפץ לכביש פעמיים בגללי.
חבר שלי הצמיד אקדח לראש שלו פעמיים, בשבילי. בשביל לגרום לי לעשות דברים.
חבר שלי איים שיהרוג את כל מי שחשוב לי וישאיר אותי בחיים.
חבר שלי אמר, ממש לפני כמה ימים, שהתקופה בה הייתי מאושפזת והוא היה בא לבקר אותי שם,
היתה התקופה הכי טובה, הוא זוכר אותה כתקופה יפה.
חבר שלי אמר, שהייתי חלשה ופגיעה וכל כך חמודה. ואז יצאתי וחזרתי להיות אותה הכלבה המטורפת, כאילו לא הייתי שם בכלל.
תודה לך, ממש תודה.
חבר שלי אוהב אותי נורא. הוא אומר שאני אהבת חייו.
אבל אני לא מאמינה לו.
הוא שיקר לי ואמר שייתן לי ללכת, אמר שישחרר אותי, אמר שיש לי סיכויי.
חבר שלי קטע לי את הרגליים,כדי שלא אוכל לרוץ. שבר כל עצם בגוף, כדי שלא אוכל לזוז.
כינוי:
Corpus Vile
בבלוג זה
בכל הבלוגים
