ידעתי עד כמה אימפולסיבית יולי, אך הכרנו את המגרעות שלנו, היינו תמיד בוגרות לגילנו וחיינו בתוך אווירה פילוסופית, ידענו מהי המעשה והתוצאה, הסיבה והמסקנה, לא היינו מתבגרות וולגריותרודפות בנים ללא כל טיפת נימוסין, נהפוך הוא. אהבנו כל רגע בחיים שהאנושות העניקה לנו, צחקנו עד ששרירי הבטן התקבצו מכאב ורגש.
היינו מבלות הרבה, אני יולי ואולה, תמיד היו סביבנו עוד אנשים מהילדות שהכרנו שבאו והלכו, אך היינו יוצאות קבוע.
בספסל הלימודים הייתה לי את מלי, היינו יושבות קבוע מדברות בשיעורים וצוחקות, לא ממש למדנו אלא היה פשוט טוב אחת עם השניה, ורק יומיים לפי מועד מבחן כלשהו היינו יושבות ולומדות.
באחד הימים בחופש פסח התקשרתי ליולי, היא ענתה וקולה היה יבש "ניקי אני לא יכולה לדבר חן נפטר" וניתקה, הייתי בשוק לא הצלחתי לעכל זאת חשבתי שזה עוד מתיחה, התקשרתי שוב כדאי לוודא, אמה ענתה לי שהיא אינה יכולה לדבר, באותן הדקות חשבתי על הרגעים שישבנו עם חן בשולחן שבת אצל יולי והיה מספר על סיפורי התכלית שלו, על המסקנות, על דרך ארץ, ועוד הרבה סיפורים מעוררי השראה לדרך טובה יותר לחיים, האם הם לא יגיעו יותר? כך חשבתי.
השבעה התקיימה בבית אימו, באתי עם יולי לשבעה, דיברתי עם אמא ועם נטלי –אימו של חן שהיא כמו סבתא חורגת בשביל יולי.
אני ויולי ירדו למטה, והיא התאפקה שלושה ימים לא לבכות, וכשירדנו היא גערה על כתפי "חן היה לי כמו אבא, הוא נתן לי את החינוך מה שאבא שלי לא יכל לתת לי וברח לרוסיה ושלח לי בימי הולדת מכנסי ג'ינס, למה?"
באותם הרגעים כל מילה מיותרת הייתה שולית, אך בשתיקתי היא ידעה עד כמה הזדהתי איתה, אבי גם נפטר כשהייתי קטנה ורק זכרונות וחלומות מלווים אותי עד כה.
כמו שכתבתי באחד הפרקים הקודמים ידענו לדבר תוך כדי שתיקה, שתקתי והיא בכתה על כתפי.
ביום הולדת ה15 שלה שבוע אחרי פטירתו של חן, התיישבנו אני ומשפחתה וכמה חברות של אימה, ורק אני הייתי מבין חבריה. ישבנו למין חגיגת יום הולדת אבל ועצוב ואכלנו סושי.
יולי הפכה לקרירה מעט וכך כנראה ההתאבלות של התבטאה.
אחרי כמה חודשים היא כתבה לי עד כמה קשה להתמודד, באתי לביתה בריצה נכנסתי לחדר של יולי וקול הבכי שלה התגלגל והתערבבו בקולו של חן נשמע מהאודיו במחשב "רק שימי נר על החלון ונרקוד לאט את מחול הנשמות...כשגווע הנר בחדר גם אני לאט לאט כבה...רק נשארות טיפות של שקט עקבות הצעד וסוף של דרך"
הוא הקליט את השיר הזה חודש לפני שהוא נפטר ובשיר כ"כ קצר הוא תיאר את הרגעים האבל האלו לכאורה שידע את יעד מותו, והשאיר מזכרת.
ואני דאגתי ליולי, אהבתי אותה, עטפתי אותה שראשה השתרע על חזהי, אצבעותי התברשו בין שיערותיה.
אני מודה לאותן הזיכרונות שנשארו בי וגורמים להזכר ולחייך חיוך קטן ובעיניים עם מעט צער. האם היא באמת הייתה או שאני משתגעת אל תוך פנטזיות וייצרתי אשליה שאינה אמיתית וכלל לא הייתה קיימת, האם היא הייתה קיימת? וברגעים קטנים אני זכרת בה, ואני תוהה האם היא נזכרת גם בי ומחייכת אל תוך עצמה חיוך קט לא חושף שיניים?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Nickle
