נשבעת שאני כנראה לא מכירה את תל אביב מספיק, 

אז כשפתאום עברנו על פני הבית שלך בדרך לים זה תפס אותי בהפתעה מוחלטת.

היינו חייבים לעצור כי רכב בדיוק יצא מהמקום חניה, 

והיה בי חלק קטן בפנים שרצה פשוט לצאת מהרכב ולרוץ לשם, 

לחדר המוכר הזה. לבדוק אם המברשת שיניים שלי עדיין במקום שלה, ואם שמרת על הארון מסודר כמו שבדקנו כל פעם. ואז פשוט לשים את הראש על החזה שלך ולצפות בסרט שלא ייגמר.

שתקתי. ואז הגענו לים, פרשתי מגבת והנחתי את הראש.. והכל שוב חזר להיראות ברור והגיוני. זה היה הרגע הכי רגוע ואופטימי שהיה לי בזמן האחרון. והים תמיד יהיה שם בשבילי, אז הכל נראה פחות מפחיד. 

הכל ככ ריקני וחסר טעם, 

אנשים שהיו שם כל החיים התגלו ככאלה שייזכרו רק כדמויות עמומות בעבר. כאלה שמצאו את מה שחיפשו כל השנים ואז כל השאר נהפך עבורם לחסר אינטרס וטעם, אז הושלך. 

ועם כמה שאני מנסה להשלים עם זה, כל התמונות שמפוזרות בכל מקום מכאיבות עם ההבנה שיש דברים שמקומם רק להישאר במסגרת תמונה. כל מה שנשאר פה רק שאריות של מי שהייתי ומי שהם היו עבורי. 

תכף כל זה אמור להסתיים ודברים יתחילו לזוז, אבל הרגעים האלה שהתקווה נעלמת והכל נראה שחור פשוט משתקים. אני באמת מקווה שאני לא אופטימית לחינם, ושאני מכוונת נכון, ולא רק אלך עוד ועוד לאיבוד. אני באמת מפחדת, אבל אין יותר נמוך כבר אז למה לא לנסות ולשפר דברים?

רק קצת אומץ אלוהים.