פרידה

היתה לי איזשהי מחשבה מאד מוחשית, שאני יושבת על שפת הים, בלילה בקור, ובוכה.

על המים מנצנצים להם אורות העיר הקלושים, וברקע מתנגנת לה מנגינה שמחה. אין הרבה אנשים, אבל קר והרוח חזקה.

אבא שלי לא רחוק משם, דג על המזח, ואני נשארתי לבדי על החוף... 

אני לא בוכה כי אני מיואשת אלא בוכה כי אני יכולה. כי את זה אלוהים עוד לא לקח ממני. את השמחה אולי הוא לקח אבל לא את העצב ולא את הגעגועים ולא את הכמיהה או האהבה. אני בוכה וטוב לי. טוב לי עצמי, טוב לי בקור, ברוח בגשם. טוב לי, לא כי אני נהנית, אלא כי אני עוד מסוגלת להרגיש. להרגיש את העולם הזה גם בצדדים הפחות נעימים שלו, במלוא הדרו במלוא חוזקו ואכזריותו.

אני בוכה בלילה ולא מפחדת יותר. לא מפחדת ולא חרדה יותר מהחושך ולא פוחדת יותר מלגלות עולם חדש ומסעיר שם בחוץ. כי עם העולם המסעיר שלי שבפנים אני כבר השלמתי. אני בוכה כי אני בודדה. אבל טוב לי עם הבדידות הזאת וטוב לי לבד עם עצמי. טוב לי ורע לי. אני סוערת כמו הגלים שמתנפצים להם על שוברי הגלים וכמו הרוח האימתנית והקרה שמרעידה אותי מבפנים. וכשאני מפסיקה לבכות, הגשם מחליף את הדמעות וניגר על שערי, על מצחי ועל לחיי. ואז כשאני כולי ספוגה ורועדת מקור, ובלי שאף אחד ירגיש, אני יודעת שחיוך קצר ועצוב יצוץ לו בזיו פניי הקודרים.